כח וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים[1] מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִםא׳[2] וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ[3] וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃
(כח) וְיִתֶּן לְךָ – יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּןב׳ (בראשית רבה סו, ג). וּלְפִי פְשׁוּטוֹ מֻסָּב לְעִנְיָן הָרִאשׁוֹן: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי" שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "כְּרֵיחַ שָׂדֶה...", וְעוֹד יִתֶּן לְךָ "מִטַּל הַשָּׁמַיִם...".
מִטַּל הַשָּׁמַיִם – כְּמַשְׁמָעוֹ. וּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה יֵשׁ לְהַרְבֵּה פָנִים.
הָאֱלֹהִים – מַהוּ "הָאֱלֹהִים"? בַּדִּין: אִם רָאוּי לְךָ יִתֵּן לְךָ, וְאִם לַאו לֹא יִתֵּן לְךָ. אֲבָל לְעֵשָׂו אָמַר (להלן פסוק לט): "מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ" – בֵּין צַדִּיק בֵּין רָשָׁע יִתֵּן לְךָ. וּמִמֶּנּוּ לָמַד שְׁלֹמֹה, כְּשֶׁעָשָׂה הַבַּיִת, סִדֵּר תְּפִלָּתוֹ: יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא בַעַל אֱמוּנָה וּמַצְדִּיק עָלָיו הַדִּין, לֹא יִקְרָא עָלֶיךָ תַּגָּר (מל"א ח, לט). לְפִיכָךְ: "וְנָתַתָּ לְאִישׁ כִּדְרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ". אֲבָל נָכְרִי מְחֻסַּר אֲמָנָה, לְפִיכָךְ אָמַר (מל"א ח, מג): "אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם... וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי" – בֵּין רָאוּי בֵּין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי תֵּן לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרָא עָלֶיךָ תַּגָּר.
כט יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ[4] וְיִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ[5] אֹֽרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרְכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃
(כט) בְּנֵי אִמֶּךָ – וְיַעֲקֹב אָמַר לִיהוּדָה "בְּנֵי אָבִיךָ" (להלן מט, ח), לְפִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים מִכַּמָּה אִמָּהוֹת. וְכַאן שֶׁלֹּא נָשָׂא אֶלָּא אִשָּׁה אַחַת, אָמַר: "בְּנֵי אִמֶּךָ" (בראשית רבה סו, ד).
אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ – וּבְבִלְעָם הוּא אוֹמֵר (במדבר כד, ט): "מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר"? הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּתָם יִסּוּרִים וְסוֹפָן שַׁלְוָה, וְאוֹרְרֵיהֶם וּמְצַעֲרֵיהֶם קוֹדְמִים לִמְבָרְכֵיהֶם, לְפִיכָךְ יִצְחָק הִקְדִּים קִלְלַת אוֹרְרִים לְבִרְכַּת מְבָרְכִים. וְהָרְשָׁעִים תְּחִלָּתָן שַׁלְוָה וְסוֹפָן יִסּוּרִין, לְפִיכָךְ בִּלְעָם הִקְדִּים בְּרָכָה לִקְלָלָה (בראשית רבה סו, ד).
ל וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֮ לְבָרֵ֣ךְ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַֽעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ׃
(ל) יָצֹא יָצָא – זֶה יוֹצֵא וְזֶה בָא (בראשית רבה סו, ה).
לא וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙[6] וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּֽעֲבֻ֖ר תְּבָֽרְכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃
לב וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו׃
לג וַיֶּֽחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֮ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩[7] וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָֽאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל[8] בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָֽרְכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִֽהְיֶֽה׃
(לג) וַיֶּחֱרַד – כְּתַרְגּוּמוֹ: "וּתְוַהּ", לְשׁוֹן תְּמִיָּה. וּמִדְרָשׁוֹ: רָאָה גֵּיהִנֹּם פְּתוּחָה מִתַּחְתָּיו (בראשית רבה סז, ב).
מִי אֵפוֹא – לָשׁוֹן לְעַצְמוֹ, מְשַׁמֵּשׁ עִם כַּמָּה דְבָרִים: "אֵפוֹא" – אַיֵּה פֹה, מִי הוּא וְאֵיפֹה הוּא "הַצָּד צַיִד"?
וָאֹכַל מִכֹּל – מִכָּל טְעָמִים שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לִטְעוֹם, טָעַמְתִּי בוֹ.
גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה – שֶׁלֹּא תֹאמַר: אִלּוּלֵי שֶׁרִמָּה יַעֲקֹב לְאָבִיו, לֹא נָטַל אֶת הַבְּרָכוֹת. לְכָךְ הִסְכִּים וּבֵרְכוֹ מִדַּעְתּוֹ (בראשית רבה סז, ב).
לד כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּֽרְכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי׃
לה וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑הג׳ וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ׃
(לה) בְּמִרְמָה – בְּחָכְמָה (לפי התרגום "בְּחָכְמָא").
לו וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַֽעֲקֹ֗בד׳ וַֽיַּעְקְבֵ֨נִי֙ זֶ֣ה פַֽעֲמַ֔יִם[9] אֶת־בְּכֹֽרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹֽא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה׃
(לו) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ – לְשׁוֹן תֵּימָה הוּא, כְּמוֹ "הֲכִי אָחִי אַתָּה" (להלן כט, ו): שֶׁמָּא לְכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב עַל שֵׁם סוֹפוֹ, שֶׁהוּא עָתִיד לְעָקְבֵנִי? תַּנְחוּמָא (תולדות כג): לָמָּה חָרַד יִצְחָק? אָמַר: שֶׁמָּא עָוֹן יֵשׁ בִּי, שֶׁבֵּרַכְתִּי קָטָן לִפְנֵי גָדוֹל וְשִׁנִּיתִי סֵדֶר הַיַּחַס? הִתְחִיל עֵשָׂו מְצָעֵק: "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם"! אָמַר לוֹ אָבִיו: מֶה עָשָׂה לְךָ? אָמַר לוֹ: "אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח". אָמַר: בְּכָךְ הָיִיתִי מֵצֵר וְחָרֵד שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל שׁוּרַת הַדִּין. עַכְשָׁיו לַבְּכוֹר בֵּרַכְתִּי – "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה".
וַיַּעְקְבֵנִי – כְּתַרְגּוּמוֹ "וְכָמַנִי", אֵרְבַנִי. "וְאָרַב" (דברים יט, יא), "וְיִכְמוֹן". וְיֵשׁ מְתַרְגְּמִין "וְחַכְמַנִי", נִתְחַכֵּם לִי.
אָצַלְתָּ – לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה, כְּמוֹ "וַיָּאצֶל" (במדבר יא, כה).
לז וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַֽעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃
(לז) הֵן גְּבִיר – בְּרָכָה זוֹ שְׁבִיעִית הִיא, וְהוּא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ רִאשׁוֹנָה? אֶלָּא אָמַר לוֹ: מַה תּוֹעֶלֶת לְךָ בִּבְרָכָה? אִם תִּקְנֶה נְכָסִים שֶׁלּוֹ הֵם, שֶׁהֲרֵי "גְּבִיר שַׂמְתִּיו לְךָ", וּמַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ (בראשית רבה סז, ה).
וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה – אַיֵּה אֵיפֹה אֲבַקֵּשׁ מַה לַּעֲשׂוֹת לָךְ?
לח וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּֽרְכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃
(לח) הַבְרָכָה אַחַת – הֵ"א זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת לְשׁוֹן תְּמִיָּה, כְּמוֹ: "הַבְּמַחֲנִים" (במדבר יג, יט), "הַשְּׁמֵנָה הִיא" (יג, כ), "הַכְּמוֹת נָבָל" (שמ"ב ג, לג).
לט וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֨רֶץ֙ יִֽהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָה׳[10] וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל׃
(לט) מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ... – זוֹ אִיטַלִיאָה שֶׁל יָוָן (בראשית רבה סז, ו).
מ וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה[11] וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּֽעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָֽרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ׃
(מ) וְעַל חַרְבְּךָ – כְּמוֹ "בְּחַרְבְּךָ". יֵשׁ "עַל" בִּמְקוֹם בֵּי"ת, כְּמוֹ: "עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם" (יחזקאל לג, כו), בְּחַרְבְּכֶם; "עַל צִבְאֹתָם" (שמות ו, כו), בְּצִבְאֹתָם.
תָּרִיד – לְשׁוֹן צַעַר, כְּמוֹ (תהלים נה, ג): "אָרִיד בְּשִׂיחִי". כְּלוֹמַר: כְּשֶׁיַּעַבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַתּוֹרָה, וְיִהְיֶה לְךָ פִּתְחוֹן פֶּה לְהִצְטַעֵר עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּטַל, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ... (לפי התרגום "וִיהֵי כַּד יִעְבְּרוּן בְּנוֹהִי עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וְתַעְדֵּי נִירֵיהּ מֵעַל צַוְרָךְ") (בראשית רבה סז,ז).
מא וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב[12] עַ֨ל־הַבְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרְכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַֽעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃
(מא) יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי – כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁלֹּא אֲצַעֵר אֶת אַבָּא. וּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה לְכַמָּה פָּנִים יֵשׁ.
מב וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַֽעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ׃
(מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה – בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הֻגַּד לָהּ מַה שֶּׁעֵשָׂו מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ (בראשית רבה סז, ט).
מִתְנַחֵם לְךָ – נִחָם עַל הָאַחֲוָה לַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת לְהִתְנַכֵּר לְךָ וּלְהָרְגְּךָ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: כְּבָר אַתָּה מֵת בְּעֵינָיו, וְשָׁתָה עָלֶיךָ כּוֹס שֶׁל תַּנְחוּמִין (בראשית רבה סז, ט). וּלְפִי פְשׁוּטוֹ לְשׁוֹן תַּנְחוּמִים, מִתְנַחֵם הוּא עַל הַבְּרָכוֹת בַּהֲרִיגָתֶךָ.
מג וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה׃
מד וְיָֽשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים[13] עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ׃
(מד) אֲחָדִים – מוּעָטִים.
מה עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָֽׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם[14] לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד׃
(מה) לָמָה אֶשְׁכַּל – אֶהְיֶה שְׁכוּלָה מִשְּׁנֵיכֶם, הַקּוֹבֵר אֶת בָּנָיו קָרוּי "שָׁכוּל". וְכֵן בְּיַעֲקֹב אָמַר: "כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (להלן מג, יד).
גַּם שְׁנֵיכֶם – אִם יָקוּם עָלֶיךָ וְאַתָּה תַהַרְגֶנּוּ, יַעַמְדוּ בָנָיו וְיַהַרְגוּךָ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִזְרְקָה בָהּ, וְנִתְנַבְּאָה שֶׁבְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בְּפֶרֶק "הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ" (סוטה י"ג ע"א).
מו וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַֽ֠עֲקֹב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֨לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים׃
(מו) קַצְתִּי בְחַיַּי – מָאַסְתִּי בְחַיַּי.
פרק כח
א וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֨הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃
ב ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃
(ב) פַּדֶּנָה – כְּמוֹ "לְפַדָּן".
בֵּיתָה בְתוּאֵל – לְבֵית בְּתוּאֵל, "כָּל תֵּיבָה שֶׁצְּרִיכָהּ לַמֶ"ד בִּתְחִלָּתָהּ הִטִּיל לָהּ הֵ"א בְּסוֹפָהּ" (יבמות י"ג ע"ב).
ג וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃
(ג) וְאֵל שַׁדַּי – מִי שֶׁדַּי בְּבִרְכוֹתָיו לַמִּתְבָּרְכִין מִפִּיו יְבָרֵךְ אוֹתְךָ.
ד וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃
(ד) אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם – שֶׁאָמַר לוֹו׳: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (לעיל יב, ב), "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ" (לעיל כב, יח) – יִהְיוּ אוֹתָן בְּרָכוֹת אֲמוּרוֹת בִּשְׁבִילְךָ: מִמְּךָ יֵצֵא אוֹתוֹ הַגּוֹי וְאוֹתוֹ הַזֶּרַע הַמְּבוֹרָךְ.
ביאורי רבותינו נשיאינו
א׳ (כז, כח) על הפסוק
תורה אור, תולדות, ד״ה ראה ריח בני: השאלה: מה רצה יצחק להמשיך בברכת ״ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ״, שחשב לברך בה את עשו? ועוד: הרי יעקב הוא בחינת קדושה, ובלאו הכי נמשכים בו כל האורות העליונים – ולמה הוצרך לברכה? הביאור: ״מטל השמים״ – ״טלא דעתיקא״ הנוטף לזעיר אנפין, בחינת שמים; ״ומשמני הארץ״ – שמן הוא חכמה, ״אבא יסד ברתא״ הנקראת ארץ. יצחק רצה להמשיך את הטל והשמן שלמעלה בעשו עצמו, שלא ע״י יעקב, כדי שעי״ז יעלו הניצוצות שבו – כשמש השואבת לחלוחית הארץ, וכאבוקה גדולה השואבת אור הנרות; והארה זו צריכה להיות ״בתוספת ורבוי״, בחינת ברכה שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שלפי הסדר לא היה עשו כדאי לה. אבל טעה: להפוך חשוכא לנהורא אפשר רק ע״י יעקב, ולכן הסכים אחר כך לברכת יעקב. וגם ביעקב הברכה היא תוספת שלמעלה מן ההשתלשלות – ״ורב דגן ותירוש״, הלכות ואגדות שנתלבשו בלבושים גשמיים, וכן מעשה המצוות בסוכה, לולב, ציצית ותפילין גשמיים – שימשיכו אור אין סוף גם בעשיה הגשמית; וזה בא דוקא ע״י יצחק, שרש הגבורות, ״בוצינא דקרדוניתא״. וזהו ״ויתן לך האלקים״ – גם בבחינת צמצום.
מאמרים מלוקט ח״א, ד״ה ויאמר לו יהונתן (ש״פ תולדות, מבה״ח וער״ח כסלו תשל״א): השאלה: למה ״ויתן לך האלקים״ – שם אלקים, והרי עיקר הברכות הוא משם הוי׳, ובפרט ברכות יצחק שהן נעלות ביותר? ועוד: המדרש אומר ״מטל השמים זו מקרא, ומשמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד״ – מה שייך לברך בתורה, הרי התורה היתה ניתנת לישראל בלאו הכי, והיא תחלת הכוונה בבריאה? ומה החידוש גם בענין הדיבור בתורה? הביאור: החידוש בברכת יצחק הוא בענין היגיעה בתורה: ע״י היגיעה – ״למאן דדחקין במילין דחוכמתא״ – מגיעים לבחינת ״עדן״, שלמעלה מהתורה כמו שהיא מצד עצמה, ובכח זה יכולים לברר גם את בחינת עשו – הניצוצות שבשלש קליפות הטמאות (וזה היה החידוש דלוחות שניות). וזהו ״עין לא ראתה אלקים זולתך״ – מגיעים לבחינת אלקים שלמעלה מגילויים; ולכן ״ויתן לך האלקים״ דוקא, שהברכות נמשכות מבחינת אלקים שלמעלה מכל הגילויים.
ב׳ (כז, כח) ברש״י
לקו״ש ח״י, תולדות ב (ס״ב–ז): השאלה: ״יתן ויחזור ויתן״ – מה חסר בנתינה הראשונה? נתינת בשר ודם מוגבלת, ויש מקום להוסיף; אבל כשהנותן הוא הקב״ה, גם נתינתו הראשונה בלי גבול, ובפרט שהמתברך הוא יעקב, הכולל כל הנשמות, והברכה כוללת כל טוב, ״מטל השמים ומשמני הארץ״. ועוד: למה ״ויתן לך האלקים״ – שם אלקים, מדת הדין, ולא שם הוי׳? הביאור: כמשל רב ותלמיד: יש תלמיד שמקבל את שכל רבו בלבד – ״בור סוד שאינו מאבד טפה״ – ויש שהשפעת רבו מעמידה אותו על רגליו לחדש בכח עצמו – ״מעיין המתגבר״, והוא גדול יותר. כך ״יתן״ – ההשפעה עצמה; ״ויחזור ויתן״ – הכח להתגבר בה בכח עצמו. ובעבודה: ״יתן״ לעבודת הצדיקים, ההולכים בדרך הישר לפי מה שניתן מלמעלה; ״ויחזור ויתן״ – לעבודת בעלי תשובה, שמהפכים זדונות לזכיות ופורצים כל גבול, ״במקום שבעלי תשובה עומדים״. ולכן לא מצינו לפני יצחק ברכה בלשון ״ויתן לך״ – כי רק בעשו, ״ישראל מומר״, נתהוה ענין התשובה; וזהו גם מה שרצה יצחק לברך את עשו – להמשיך בו כח לתשובה; אבל באמת גם ברכה זו שייכת רק ליעקב ובניו. ו״האלקים״ – כי התשובה קשורה במרירות, דין וצמצום; ו״האלקים״ בה״א הידיעה – הדעת והגילוי שבאים אחרי ההעלם.
לקו״ש ח״א, תולדות (סכ״ה–כ״ו): השאלה: על ״ויתן לך״ אמרו במדרש: ״יעקב נתברך בעשר ברכות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם״. מה פירוש ״כנגד״ – האם רק במספר? הביאור: כשהתורה אומרת ״כנגד״, ודאי שהענינים שוים לא רק במספרם, אלא שיש להם שייכות זה לזה, ומפני השייכות שבענינים עצמם הם שוים גם במספר. אלא שדרך השגתנו היא ״מן המאוחר אל המוקדם״ – מן הקל אל הקשה – ולכן ע״י שרואים שהם שוים במספר, דבר שכל אחד רואה בלי התבוננות במהותם, מבינים שהענינים עצמם קשורים. וכמו רמ״ח מצוות עשה כנגד רמ״ח אברים: המצוות הן אברי הנפש, שמהם נמשכת חיות לאברי הגוף, ולכן שוים גם במספר.
ג׳ (כז, לה) על הפסוק
תורה אור, תולדות, ד״ה ראה ריח בני: השאלה: למה באה הברכה ליעקב שלא מדעתו של יצחק, ״בא אחיך במרמה״? הביאור: הברכה היא בתוספת ורבוי, המשכה מלמעלה מסדר ההשתלשלות, שאינה לפי ערך ההשתלשלות, ולכן אי אפשר שתתלבש בבחינת הדעת; כמאמר ״לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא״ – ״בזכותא״ הוא לפי ערך ההשתלשלות, שכך ראוי לו; ״במזלא״ – למעלה מן הערך, אף שאינו ראוי. והיה צריך לזה לתקן חטא עץ הדעת, שהיה גם כן במרמה ופיתוי של הנחש, שעל ידו נתגשמו העולמות ונעשה עירוב גשמיות ברוחניות; ולתקן זה עשה מהפך אל הפך, והמשיך רוחניות ואורות עליונים שיומשכו גם בגשמיות. ואילו לא קיבל יעקב את הברכות, היתה ההמשכה מן התורה רק ברוחניות לבד, כמו שהיא למעלה.
ד׳ (כז, לו) על הפסוק
אגרות קודש ח״א, אגרת קנד: השאלה: על מה סומכים ספרי החסידות כשהם דורשים את משמעות השמות, ואפילו שמות פרטיים, על מהות הנקרא בהם? הביאור: שיטת מדרש השמות – לדרוש סמוכין בין משמעות השם למהות הנקרא בו – ״חזון נפרץ הוא בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה״: בשמות המין (״זה שור זה חמור״, שאדם הכיר טבעם וקרא להם שמות), ובשמות פרטיים (״ויקרא... חוה כי היא היתה״). ויתר על כן: מצינו שדורשים שמות אפילו במקום שלא נתכוון נותן השם לדרשה כזו – ״ודבר זה כתוב בתורה: הכי קרא שמו יעקב ויעקבני״, וכפול בנביאים, ״כי כשמו כן הוא, נבל שמו״. ואין השם מכריח – הבחירה בידו – אלא שטבעו נוטה לזה.
ה׳ (כז, לט) על הפסוק
תורה אור, תולדות, ד״ה ראה ריח בני: השאלה: מה ההבדל בין ברכת יעקב לברכת עשו, ששתיהן ב״משמני הארץ״ ו״טל השמים״? הביאור: לעשו אמר ״הנה משמני הארץ״ – ״משמני״, מקצת שמני, מן התמצית הנשאר מן השמן שנמשך אל הארץ; וליעקב אמר ״ומשמני״ – בתוספת וי״ו. שם ״יהיה מושבך״ – בחינת פנימי; ״ומטל השמים״ של יעקב יומשך גם לך, אבל רק ״מעל״ – בחינת מקיף בלבד (משא״כ ביעקב, ״ויתן לך״). ובתנאי ״ואת אחיך תעבוד״ – שתהיה בטל אל בחינת יעקב, שדוקא על ידו תהיה עליה; כי להפוך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא אפשר רק ע״י יעקב.
ו׳ (כח, ד) ברש״י
לקו״ש ח״כ, תולדות ג: השאלה: הכתוב עצמו מפרש מהי ברכת אברהם – ״לרשתך את ארץ מגוריך״; ולמה מפרש רש״י ברכות אחרות, ״ואעשך לגוי גדול״ ו״והתברכו בזרעך״? ולמה דוקא שתי אלו, ובפרט שגם ליצחק עצמו נאמרו? ומה מוסיף אריכות הלשון ״יהיו אותן ברכות אמורות בשבילך, ממך יצא אותו הגוי״? הביאור: ירושת הארץ כבר ״נתן אלקים לאברהם״ – ואין לומר עליה ״ויתן לך״. וכשהתורה מספרת ברכה, היא מציינת את סיבתה; ובברכה זו, כששלח יצחק את יעקב לפדן ארם לקחת אשה, הסיבה היא השידוך – ולכן ״ברכת אברהם״ היא המשך ״ויפרך וירבך״: ״ואעשך לגוי גדול״ – בנים רבים, ו״והתברכו בזרעך״ – בנים שיתברכו בהם. ודוקא ״ברכת אברהם״: הדרך ממעטת פריה ורביה וממעטת את השם, ולאברהם נאמרו ברכות אלו בשביל ״לך לך״. ולפי שבאברהם עצמו לא נתקיימו בפועל (רק יצחק נולד משרה, וישמעאל ״ידו בכל״) – אומר רש״י ״יהיו אותן ברכות אמורות בשבילך״: בו נתקיימו, בשנים עשר השבטים. ובזה מובן גם למה שלח יצחק את יעקב בעצמו, ולא שליח כאברהם – כדי שבזכות הדרך יזכה לברכת ״ואעשך לגוי גדול״. ההוראה: היציאה למקום רחוק, לשם בנין בית יהודי, היא עצמה בונה את הגוי הגדול.
In Shishi Yitzchak blesses Yaakov with the dew of the heavens and the fat of the earth, and with mastery over his brothers. As soon as Yaakov leaves, Esav arrives with his game. Yitzchak trembles greatly, and confirms: "He shall indeed be blessed." Esav cries out bitterly; Yitzchak gives him a blessing of his own: the fat of the earth, life by the sword, and service to his brother until he throws off the yoke. Esav plans to kill Yaakov after their father's death; Rivkah learns of it and tells Yaakov to flee to Lavan in Charan, and she asks Yitzchak to send him to take a wife. Yitzchak calls Yaakov, blesses him again, tells him not to marry a woman of Canaan, sends him to Padan Aram, and gives him the blessing of Avraham.
Each pasuk is translated and explained, followed by each comment of Rashi, translated and explained. Numbered notes give sources and explain terms. A small brown letter after a pasuk or a Rashi points to the places where our Rebbeim explain it, gathered at the end of the aliyah under "Our Rebbeim explain", in Likkutei Sichos, Maamarim Melukatim, Torah Ohr, Likkutei Torah and Igros Kodesh: the question, the answer and the lesson, with a link to the source.
כח וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃
28 "May G-d give you of the dew of the heavens and of the fat of the earth, and abundance of grain and wine.א׳
(כח) וְיִתֶּן לְךָ – יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן (בראשית רבה סו, ג). וּלְפִי פְשׁוּטוֹ מֻסָּב לְעִנְיָן הָרִאשׁוֹן: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי" שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "כְּרֵיחַ שָׂדֶה...", וְעוֹד יִתֶּן לְךָ "מִטַּל הַשָּׁמַיִם...".
מִטַּל הַשָּׁמַיִם – כְּמַשְׁמָעוֹ. וּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה יֵשׁ לְהַרְבֵּה פָנִים.
הָאֱלֹהִים – מַהוּ "הָאֱלֹהִים"? בַּדִּין: אִם רָאוּי לְךָ יִתֵּן לְךָ, וְאִם לַאו לֹא יִתֵּן לְךָ. אֲבָל לְעֵשָׂו אָמַר (להלן פסוק לט): "מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ" – בֵּין צַדִּיק בֵּין רָשָׁע יִתֵּן לְךָ. וּמִמֶּנּוּ לָמַד שְׁלֹמֹה, כְּשֶׁעָשָׂה הַבַּיִת, סִדֵּר תְּפִלָּתוֹ: יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא בַעַל אֱמוּנָה וּמַצְדִּיק עָלָיו הַדִּין, לֹא יִקְרָא עָלֶיךָ תַּגָּר (מל"א ח, לט). לְפִיכָךְ: "וְנָתַתָּ לְאִישׁ כִּדְרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ". אֲבָל נָכְרִי מְחֻסַּר אֲמָנָה, לְפִיכָךְ אָמַר (מל"א ח, מג): "אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם... וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי" – בֵּין רָאוּי בֵּין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי תֵּן לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרָא עָלֶיךָ תַּגָּר.
"וְיִתֶּן לְךָ" ("May He give you") — May He give and give again (Bereishis Rabbah 66:3).ב׳ According to its plain meaning, it connects to the first matter: "See, the fragrance of my son", which the Holy One, blessed be He, has given him, "like the fragrance of a field..."; and further, "may He give you of the dew of the heavens...".
"מִטַּל הַשָּׁמַיִם" ("Of the dew of the heavens") — As it sounds. And the homiletic Midrashim give it many interpretations.
"הָאֱלֹהִים" ("G-d") — What is "HaElokim"? With justice: if you deserve it, He will give it to you; if not, He will not. But to Esav he said (below, pasuk 39), "The fat of the earth shall be your dwelling": whether righteous or wicked, He will give to you. From him Shlomo learned, when he built the Beis HaMikdash, how to arrange his prayer: a Jew, who is a man of faith and accepts the judgment upon himself, will not complain against You (I Melachim 8:39); therefore, "give each man according to his ways, as You know his heart". But a gentile is lacking in faith; therefore he said (I Melachim 8:43), "You shall hear in heaven... and do according to all that the gentile calls to You": whether he deserves it or not, give it to him, so that he will not complain against You.
Rashi gives three readings of the opening word. The "vav" of "veyiten" (and may He give) suggests a repeated giving, or else it links this blessing to the previous verse. The Name Elokim, the Name of justice, shows that Yaakov's blessing depends on his merit, while Esav's has no such condition: the Jewish people accept Hashem's judgment, and so their blessing can be given in proportion to their deeds.
כט יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹֽרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרְכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃
29 Peoples will serve you, and nations will bow down to you; be master over your brothers, and your mother's sons will bow down to you. Those who curse you are cursed, and those who bless you are blessed."
(כט) בְּנֵי אִמֶּךָ – וְיַעֲקֹב אָמַר לִיהוּדָה "בְּנֵי אָבִיךָ" (להלן מט, ח), לְפִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים מִכַּמָּה אִמָּהוֹת. וְכַאן שֶׁלֹּא נָשָׂא אֶלָּא אִשָּׁה אַחַת, אָמַר: "בְּנֵי אִמֶּךָ" (בראשית רבה סו, ד).
אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ – וּבְבִלְעָם הוּא אוֹמֵר (במדבר כד, ט): "מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר"? הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּתָם יִסּוּרִים וְסוֹפָן שַׁלְוָה, וְאוֹרְרֵיהֶם וּמְצַעֲרֵיהֶם קוֹדְמִים לִמְבָרְכֵיהֶם, לְפִיכָךְ יִצְחָק הִקְדִּים קִלְלַת אוֹרְרִים לְבִרְכַּת מְבָרְכִים. וְהָרְשָׁעִים תְּחִלָּתָן שַׁלְוָה וְסוֹפָן יִסּוּרִין, לְפִיכָךְ בִּלְעָם הִקְדִּים בְּרָכָה לִקְלָלָה (בראשית רבה סו, ד).
"בְּנֵי אִמֶּךָ" ("Your mother's sons") — Yet Yaakov said to Yehudah "your father's sons" (below, 49:8), because he had sons from several mothers. Here, since he married only one wife, he said "your mother's sons" (Bereishis Rabbah 66:4).
"אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ" ("Those who curse you are cursed, and those who bless you are blessed") — But with Bilaam it says (Bamidbar 24:9), "Those who bless you are blessed, and those who curse you are cursed"? The righteous begin with suffering and end in tranquility, and those who curse and trouble them come before those who bless them; therefore Yitzchak put the curse of the cursers before the blessing of the blessers. The wicked begin in tranquility and end in suffering; therefore Bilaam put the blessing before the curse (Bereishis Rabbah 66:4).
The order of the words reflects the order of events in the lives of the righteous: first those who oppose them, and only afterward those who bless them.
ל וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֮ לְבָרֵ֣ךְ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַֽעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ׃
30 When Yitzchak had finished blessing Yaakov, and Yaakov had just gone out from the presence of Yitzchak his father, Esav his brother came in from his hunt.
(ל) יָצֹא יָצָא – זֶה יוֹצֵא וְזֶה בָא (בראשית רבה סו, ה).
"יָצֹא יָצָא" ("Had just gone out") — This one going out and that one coming in (Bereishis Rabbah 66:5).
The doubled verb shows how close it was: Yaakov was still leaving when Esav arrived.
לא וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּֽעֲבֻ֖ר תְּבָֽרְכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃
31 He too made tasty food and brought it to his father, and said to his father, "Let my father rise and eat of his son's game, so that your soul may bless me."
Esav speaks in the third person, as a demand: "Let my father rise". Rashi (above, 27:22) contrasts this with Yaakov's gentle "Please rise".
לב וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו׃
32 Yitzchak his father said to him, "Who are you?" And he said, "I am your son, your firstborn, Esav."
לג וַיֶּֽחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֮ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָֽאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָֽרְכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִֽהְיֶֽה׃
33 Yitzchak trembled a very great trembling, and said, "Who then is he who hunted game and brought it to me, and I ate of all before you came, and I blessed him? He shall indeed be blessed."
(לג) וַיֶּחֱרַד – כְּתַרְגּוּמוֹ: "וּתְוַהּ", לְשׁוֹן תְּמִיָּה. וּמִדְרָשׁוֹ: רָאָה גֵּיהִנֹּם פְּתוּחָה מִתַּחְתָּיו (בראשית רבה סז, ב).
מִי אֵפוֹא – לָשׁוֹן לְעַצְמוֹ, מְשַׁמֵּשׁ עִם כַּמָּה דְבָרִים: "אֵפוֹא" – אַיֵּה פֹה, מִי הוּא וְאֵיפֹה הוּא "הַצָּד צַיִד"?
וָאֹכַל מִכֹּל – מִכָּל טְעָמִים שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לִטְעוֹם, טָעַמְתִּי בוֹ.
גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה – שֶׁלֹּא תֹאמַר: אִלּוּלֵי שֶׁרִמָּה יַעֲקֹב לְאָבִיו, לֹא נָטַל אֶת הַבְּרָכוֹת. לְכָךְ הִסְכִּים וּבֵרְכוֹ מִדַּעְתּוֹ (בראשית רבה סז, ב).
"וַיֶּחֱרַד" ("Trembled") — As the Targum renders it, "u'tevah", an expression of astonishment. And its Midrash: he saw Gehinnom open beneath him (Bereishis Rabbah 67:2).
"מִי אֵפוֹא" ("Who then") — A word of its own, used with several things; "eifo" means "ayeh po", where is it here: who is he and where is he, "the one who hunted game"?
"וָאֹכַל מִכֹּל" ("And I ate of all") — Of all the tastes I wished to taste, I tasted in it.
"גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" ("He shall indeed be blessed") — So that you should not say: had Yaakov not deceived his father, he would not have taken the blessings. Therefore he agreed and blessed him knowingly (Bereishis Rabbah 67:2).
Yitzchak's trembling was astonishment. Then he confirmed the blessing knowingly, so that no one could say Yaakov held it only through deception.
לד כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּֽרְכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי׃
34 When Esav heard his father's words, he cried out a very great and bitter cry, and said to his father, "Bless me too, my father!"
לה וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ׃
35 He said, "Your brother came with cunning and took your blessing."ג׳
(לה) בְּמִרְמָה – בְּחָכְמָה (לפי התרגום "בְּחָכְמָא").
"בְּמִרְמָה" ("With cunning") — With wisdom (according to the Targum, "bechachmah").
Following the Targum, Rashi reads "mirmah" here not as deceit but as wisdom: Yaakov acted wisely to receive what was rightly his.
לו וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַֽעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֨נִי֙ זֶ֣ה פַֽעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹֽרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹֽא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה׃
36 He said, "Is he not rightly named Yaakov, for he has outwitted me twice! He took my birthright, and now he has taken my blessing." And he said, "Have you not set aside a blessing for me?"ד׳
(לו) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ – לְשׁוֹן תֵּימָה הוּא, כְּמוֹ "הֲכִי אָחִי אַתָּה" (להלן כט, ו): שֶׁמָּא לְכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב עַל שֵׁם סוֹפוֹ, שֶׁהוּא עָתִיד לְעָקְבֵנִי? תַּנְחוּמָא (תולדות כג): לָמָּה חָרַד יִצְחָק? אָמַר: שֶׁמָּא עָוֹן יֵשׁ בִּי, שֶׁבֵּרַכְתִּי קָטָן לִפְנֵי גָדוֹל וְשִׁנִּיתִי סֵדֶר הַיַּחַס? הִתְחִיל עֵשָׂו מְצָעֵק: "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם"! אָמַר לוֹ אָבִיו: מֶה עָשָׂה לְךָ? אָמַר לוֹ: "אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח". אָמַר: בְּכָךְ הָיִיתִי מֵצֵר וְחָרֵד שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל שׁוּרַת הַדִּין. עַכְשָׁיו לַבְּכוֹר בֵּרַכְתִּי – "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה".
וַיַּעְקְבֵנִי – כְּתַרְגּוּמוֹ "וְכָמַנִי", אֵרְבַנִי. "וְאָרַב" (דברים יט, יא), "וְיִכְמוֹן". וְיֵשׁ מְתַרְגְּמִין "וְחַכְמַנִי", נִתְחַכֵּם לִי.
אָצַלְתָּ – לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה, כְּמוֹ "וַיָּאצֶל" (במדבר יא, כה).
"הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ" ("Is he not rightly named") — It is an expression of wonder, as in "Are you my brother?" (below, 29:15): Was he perhaps called Yaakov for what he would do in the end, that he was destined to outwit me (le'okveini)? Tanchuma (Toldos 23): Why did Yitzchak tremble? He said: Perhaps there is a sin in me, that I blessed the younger before the elder and changed the order of lineage? Esav began to cry out, "He has outwitted me twice!" His father said to him: What did he do to you? He said: "He took my birthright." He said: This is what troubled me and made me tremble, lest I had crossed the line of justice. Now I have blessed the firstborn: "He shall indeed be blessed."
"וַיַּעְקְבֵנִי" ("He has outwitted me") — As the Targum renders it, "vechamani": he lay in wait for me, as "and lies in wait for him" (Devarim 19:11), which is rendered "veyichmon". Some render "vechachmani": he outsmarted me.
"אָצַלְתָּ" ("Set aside") — An expression of separating, as in "He set aside (vaya'tzel) some of the spirit" (Bamidbar 11:25).
Esav's complaint turned to Yaakov's favor: when Yitzchak heard that Yaakov had bought the birthright, his fear that he had blessed the younger over the firstborn was gone, for Yaakov was now the firstborn.
לז וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַֽעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃
37 Yitzchak answered and said to Esav, "I have made him master over you, and I have given him all his brothers as servants, and I have sustained him with grain and wine; what then can I do for you, my son?"
(לז) הֵן גְּבִיר – בְּרָכָה זוֹ שְׁבִיעִית הִיא, וְהוּא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ רִאשׁוֹנָה? אֶלָּא אָמַר לוֹ: מַה תּוֹעֶלֶת לְךָ בִּבְרָכָה? אִם תִּקְנֶה נְכָסִים שֶׁלּוֹ הֵם, שֶׁהֲרֵי "גְּבִיר שַׂמְתִּיו לְךָ", וּמַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ (בראשית רבה סז, ה).
וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה – אַיֵּה אֵיפֹה אֲבַקֵּשׁ מַה לַּעֲשׂוֹת לָךְ?
"הֵן גְּבִיר" ("I have made him master") — This blessing is the seventh, yet he makes it the first? Rather, he said to him: What use is a blessing to you? If you acquire property, it is his, for "I have made him master over you", and whatever a servant acquires, his master acquires (Bereishis Rabbah 67:5).
"וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה" ("What then can I do for you") — Where then shall I look for something to do for you?
Yitzchak mentions the mastery first because it answers Esav's request: any blessing of wealth for Esav would end up belonging to Yaakov.
לח וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּֽרְכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃
38 Esav said to his father, "Have you only one blessing, my father? Bless me too, my father!" And Esav raised his voice and wept.
(לח) הַבְרָכָה אַחַת – הֵ"א זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת לְשׁוֹן תְּמִיָּה, כְּמוֹ: "הַבְּמַחֲנִים" (במדבר יג, יט), "הַשְּׁמֵנָה הִיא" (יג, כ), "הַכְּמוֹת נָבָל" (שמ"ב ג, לג).
"הַבְרָכָה אַחַת" ("Have you only one blessing") — This hei serves as an expression of wonder, as in "habemachanim" (are they in camps?) (Bamidbar 13:19), "hashmeinah hi" (is it fat?) (13:20), "hakemos naval" (as a villain dies?) (II Shmuel 3:33).
לט וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֨רֶץ֙ יִֽהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל׃
39 Yitzchak his father answered and said to him, "Behold, of the fat of the earth shall be your dwelling, and of the dew of the heavens from above.ה׳
(לט) מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ... – זוֹ אִיטַלִיאָה שֶׁל יָוָן (בראשית רבה סז, ו).
"מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ..." ("Of the fat of the earth") — This is the Italy of Greece (Bereishis Rabbah 67:6).
The Midrash identifies the fertile land given to Esav's descendants.[1]
מ וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּֽעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָֽרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ׃
40 By your sword you shall live, and you shall serve your brother; but when you have cause to grieve, you shall throw off his yoke from your neck."
(מ) וְעַל חַרְבְּךָ – כְּמוֹ "בְּחַרְבְּךָ". יֵשׁ "עַל" בִּמְקוֹם בֵּי"ת, כְּמוֹ: "עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם" (יחזקאל לג, כו), בְּחַרְבְּכֶם; "עַל צִבְאֹתָם" (שמות ו, כו), בְּצִבְאֹתָם.
תָּרִיד – לְשׁוֹן צַעַר, כְּמוֹ (תהלים נה, ג): "אָרִיד בְּשִׂיחִי". כְּלוֹמַר: כְּשֶׁיַּעַבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַתּוֹרָה, וְיִהְיֶה לְךָ פִּתְחוֹן פֶּה לְהִצְטַעֵר עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּטַל, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ... (לפי התרגום "וִיהֵי כַּד יִעְבְּרוּן בְּנוֹהִי עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וְתַעְדֵּי נִירֵיהּ מֵעַל צַוְרָךְ") (בראשית רבה סז,ז).
"וְעַל חַרְבְּךָ" ("By your sword") — Like "bechar'becha". There are places where "al" stands for "bet", as in "you stood by (al) your sword" (Yechezkel 33:26), with your sword; "al tziv'osam" (Shemos 6:26), with their hosts.
"תָּרִיד" ("When you have cause to grieve") — An expression of pain, as in "I grieve (arid) in my speech" (Tehillim 55:3). That is: when Israel transgress the Torah and you have grounds to be pained over the blessings he took, "you shall throw off his yoke" (so the Targum: "when his children transgress the words of the Torah, you will remove his yoke from your neck") (Bereishis Rabbah 67:7).
The yoke is conditional: as long as Yaakov's children keep the Torah, Esav serves; when they do not, Esav may complain and throw it off.
מא וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַ֨ל־הַבְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרְכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַֽעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃
41 Esav hated Yaakov because of the blessing with which his father had blessed him, and Esav said in his heart, "Let the days of mourning for my father come near, and I will kill Yaakov my brother."
(מא) יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי – כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁלֹּא אֲצַעֵר אֶת אַבָּא. וּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה לְכַמָּה פָּנִים יֵשׁ.
"יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי" ("Let the days of mourning for my father come near") — As it sounds: so that I do not grieve my father. And there are homiletic Midrashim in many ways.
Esav would wait until after his father's death, not out of mercy for Yaakov but so as not to pain Yitzchak.
מב וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַֽעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ׃
42 The words of Esav her older son were told to Rivkah, and she sent and called Yaakov her younger son, and said to him, "Behold, Esav your brother is consoling himself about you, by planning to kill you.
(מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה – בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הֻגַּד לָהּ מַה שֶּׁעֵשָׂו מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ (בראשית רבה סז, ט).
מִתְנַחֵם לְךָ – נִחָם עַל הָאַחֲוָה לַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת לְהִתְנַכֵּר לְךָ וּלְהָרְגְּךָ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: כְּבָר אַתָּה מֵת בְּעֵינָיו, וְשָׁתָה עָלֶיךָ כּוֹס שֶׁל תַּנְחוּמִין (בראשית רבה סז, ט). וּלְפִי פְשׁוּטוֹ לְשׁוֹן תַּנְחוּמִים, מִתְנַחֵם הוּא עַל הַבְּרָכוֹת בַּהֲרִיגָתֶךָ.
"וַיֻּגַּד לְרִבְקָה" ("Were told to Rivkah") — It was told to her through ruach hakodesh what Esav was thinking in his heart (Bereishis Rabbah 67:9).
"מִתְנַחֵם לְךָ" ("Consoling himself about you") — He has regretted his brotherhood, to think another thought: to estrange himself from you and kill you. And the homiletic Midrash: you are already dead in his eyes, and he has drunk a cup of consolation over you (Bereishis Rabbah 67:9). And according to its plain meaning it is an expression of consolation: he consoles himself over the blessings by killing you.
Esav said this only "in his heart" (pasuk 41); so Rivkah could have known it only through ruach hakodesh.
מג וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה׃
43 Now, my son, listen to my voice: arise, flee to Lavan my brother, to Charan.
מד וְיָֽשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ׃
44 Stay with him a few days, until your brother's fury subsides,
(מד) אֲחָדִים – מוּעָטִים.
"אֲחָדִים" ("A few") — Few.[2]
מה עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָֽׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד׃
45 until your brother's anger turns away from you and he forgets what you did to him; then I will send and bring you from there. Why should I be bereaved of you both in one day?"
(מה) לָמָה אֶשְׁכַּל – אֶהְיֶה שְׁכוּלָה מִשְּׁנֵיכֶם, הַקּוֹבֵר אֶת בָּנָיו קָרוּי "שָׁכוּל". וְכֵן בְּיַעֲקֹב אָמַר: "כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (להלן מג, יד).
גַּם שְׁנֵיכֶם – אִם יָקוּם עָלֶיךָ וְאַתָּה תַהַרְגֶנּוּ, יַעַמְדוּ בָנָיו וְיַהַרְגוּךָ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִזְרְקָה בָהּ, וְנִתְנַבְּאָה שֶׁבְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בְּפֶרֶק "הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ" (סוטה י"ג ע"א).
"לָמָה אֶשְׁכַּל" ("Why should I be bereaved") — Why should I be bereaved of both of you; one who buries his children is called "bereaved", and so Yaakov said, "As I am bereaved, I am bereaved" (below, 43:14).
"גַּם שְׁנֵיכֶם" ("Both of you") — If he rises against you and you kill him, his sons will rise and kill you. And ruach hakodesh was cast into her, and she prophesied that they would die on one day, as is explained in the chapter "Hamekanei le'ishto" (Sotah 13a).[3]
מו וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַֽ֠עֲקֹב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֨לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים׃
46 Rivkah said to Yitzchak, "I am disgusted with my life because of the daughters of Ches; if Yaakov takes a wife from the daughters of Ches like these, from the daughters of the land, what is life to me?"
Rivkah does not tell Yitzchak of Esav's plan; she gives him a reason that is true in itself, so that he will send Yaakov away to marry.
(מו) קַצְתִּי בְחַיַּי – מָאַסְתִּי בְחַיַּי.
"קַצְתִּי בְחַיַּי" ("I am disgusted with my life") — I loathe my life.
פרק כח
Chapter 28
א וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֨הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃
1 Yitzchak called Yaakov and blessed him, and commanded him, saying to him, "Do not take a wife from the daughters of Canaan.
Now Yitzchak blesses Yaakov knowingly, as Yaakov, not as Esav.
ב ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃
2 Arise, go to Padan Aram, to the house of Besuel your mother's father, and take a wife from there, from the daughters of Lavan your mother's brother.
(ב) פַּדֶּנָה – כְּמוֹ "לְפַדָּן".
בֵּיתָה בְתוּאֵל – לְבֵית בְּתוּאֵל, "כָּל תֵּיבָה שֶׁצְּרִיכָהּ לַמֶ"ד בִּתְחִלָּתָהּ הִטִּיל לָהּ הֵ"א בְּסוֹפָהּ" (יבמות י"ג ע"ב).
"פַּדֶּנָה" ("To Padan") — Like "lePadan".
"בֵּיתָה בְתוּאֵל" ("To the house of Besuel") — To the house of Besuel; "any word that needs a lamed at its beginning, Scripture adds a hei at its end" (Yevamos 13b).
ג וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃
3 May G-d Almighty bless you, make you fruitful and multiply you, and may you become an assembly of peoples.
(ג) וְאֵל שַׁדַּי – מִי שֶׁדַּי בְּבִרְכוֹתָיו לַמִּתְבָּרְכִין מִפִּיו יְבָרֵךְ אוֹתְךָ.
"וְאֵל שַׁדַּי" ("May G-d Almighty") — He whose blessings are sufficient (dai) for those blessed from His mouth, may He bless you.
Rashi reads "Shad-dai" as "she-dai": the One whose blessing suffices for everything one needs.
ד וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃
4 May He give you the blessing of Avraham, to you and to your descendants with you, that you may inherit the land of your sojournings, which G-d gave to Avraham."
(ד) אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם – שֶׁאָמַר לוֹ: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (לעיל יב, ב), "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ" (לעיל כב, יח) – יִהְיוּ אוֹתָן בְּרָכוֹת אֲמוּרוֹת בִּשְׁבִילְךָ: מִמְּךָ יֵצֵא אוֹתוֹ הַגּוֹי וְאוֹתוֹ הַזֶּרַע הַמְּבוֹרָךְ.
"אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם" ("The blessing of Avraham") — That He said to him, "I will make you a great nation" (above, 12:2), "and through your seed they will be blessed" (above, 22:18): let those blessings be said for your sake; from you will come that nation and that blessed seed.ו׳
Rashi explains that "the blessing of Avraham" is not the inheritance of the land mentioned next, but the promises of a great nation and a blessed seed, which would come true through Yaakov and his sons.
Our Rebbeim explain
א׳ (27:28, on the pasuk)
Torah Ohr, Toldos, "Re'eh Rei'ach Bni": Question: What did Yitzchak mean to draw down with the blessing "May G-d give you of the dew of the heavens and of the fat of the earth", which he intended for Esav? And Yaakov is a level of holiness in whom all the supernal lights are drawn anyway: why did he need the blessing? Answer: "The dew of the heavens" is "the dew of Atik" that drips to Z'eir Anpin, the level of "heaven"; "the fat of the earth": oil is Chochmah, and "Abba founded the daughter", who is called "earth". Yitzchak wanted to draw this supernal dew and oil into Esav himself, not through Yaakov, so that the sparks in him would rise, as the sun draws up the earth's moisture and a great torch draws in the light of small candles. Such a radiance must come "with increase and abundance", the level of blessing above the order of the worlds, since by that order Esav was not worthy. But he erred: turning darkness into light is possible only through Yaakov, and so he later agreed to Yaakov's blessing. For Yaakov too the blessing is an increase beyond the order of the worlds: "abundance of grain and wine", the halachos and aggados clothed in physical garments, and the mitzvos done with a physical sukkah, lulav, tzitzis and tefillin, so that the light of Ein Sof is drawn into physical Asiyah. This comes specifically through Yitzchak, the root of the gevuros, the "botzina dekardinusa". That is "May Elokim give you": even at the level of contraction.
Maamarim Melukatim vol. 1, "Vayomer Lo Yehonasan" (Shabbos Toldos, Mevarchim and Erev Rosh Chodesh Kislev 5731): Question: Why "May Elokim give you", with the Name Elokim, when blessings come mainly from the Name Havayah, especially Yitzchak's blessings, which are extremely lofty? And the Midrash says "'the dew of the heavens', this is Scripture; 'the fat of the earth', this is Mishnah; 'grain', this is Talmud": why bless with Torah, which would have been given to Israel in any case and is the very purpose of creation? Answer: What is new in Yitzchak's blessing is toil in Torah. Through toil, "for those who exert themselves in words of wisdom", one reaches the level of "Eden", higher than the Torah as it is in itself, and by that power one can refine even Esav: the sparks within the three impure kelipos (which was what was new in the second Tablets). That is "no eye has seen, Elokim, except You": one reaches the level of Elokim above all revelations. So it says specifically "May Elokim give you": the blessings are drawn from the level of Elokim that is above all revelations.
ב׳ (27:28, on Rashi)
Likkutei Sichos vol. 10, Toldos 2 (secs. 2–7): Question: "He will give and give again": what was lacking in the first giving? A human's gift is limited, so it can be added to; but when Hashem gives, even His first giving is without limit, especially since the one blessed is Yaakov, who includes all souls, and the blessing includes all good, "of the dew of the heavens and the fat of the earth". And why "Elokim", the Name of judgment, and not Havayah? Answer: As with a teacher and student: one student receives only his teacher's wisdom, "a cemented cistern that does not lose a drop"; another is set on his feet by his teacher to innovate by his own power, "a spring that flows ever stronger", and he is greater. So "He will give" is the flow itself; "and give again" is the power to grow in it by one's own strength. In service: "He will give" is for the service of tzaddikim, who walk the straight path as it was given from above; "and give again" is for baalei teshuvah, who turn willful sins into merits and break through every limit, "where baalei teshuvah stand". That is why no one before Yitzchak blessed with the words "May He give you": only in Esav, "an apostate Jew", did teshuvah first become possible; this too is why Yitzchak wanted to bless Esav, to give him the power of teshuvah. But in truth this blessing too belongs only to Yaakov and his children. And "HaElokim": teshuvah is bound up with bitterness, judgment and contraction; "HaElokim" with the definite article is the knowledge and revelation that come after concealment.
Likkutei Sichos vol. 1, Toldos (secs. 25–26): Question: On "May He give you" the Midrash says: "Yaakov was blessed with ten blessings, corresponding to the ten utterances with which the world was created". What does "corresponding" mean: only in number? Answer: When the Torah says "corresponding", the things are equal not only in number: they are connected to each other, and because of that connection they are equal in number too. But our way of understanding goes "from the later to the earlier", from the easy to the hard; so by seeing that they are equal in number, which anyone can see without contemplating their essence, we come to understand that the things themselves are connected. Just as the 248 positive mitzvos correspond to the 248 limbs: the mitzvos are the limbs of the soul, from which life flows to the limbs of the body, and so they are equal in number as well.
ג׳ (27:35, on the pasuk)
Torah Ohr, Toldos, "Re'eh Rei'ach Bni": Question: Why did the blessing come to Yaakov without Yitzchak's knowledge, "your brother came with cunning"? Answer: The blessing is an increase and abundance drawn from above the order of the worlds, not according to its measure, so it cannot be clothed in the level of knowledge (Daas). As the Sages said, "It does not depend on merit; it depends on mazal": "merit" follows the measure of the order of the worlds, what one deserves; "mazal" is above measure, even when one is not worthy. This was needed to repair the sin of the Tree of Knowledge, which also came through the cunning and enticement of the serpent, through which the worlds became physical and physicality became mixed with spirituality. To repair it he went from one extreme to the other, drawing spirituality and supernal lights down even into physicality. Had Yaakov not received the blessings, the flow from the Torah would have been spiritual alone, as it is above.
ד׳ (27:36, on the pasuk)
Igros Kodesh vol. 1, letter 154: Question: On what basis do works of Chassidus expound the meaning of names, even personal names, as expressing the essence of the one named? Answer: Expounding names, linking a name's meaning to the nature of what it names, "is widespread in the Written and the Oral Torah": in the names of species ("this is an ox, this is a donkey": Adam recognized their nature and named them accordingly) and in personal names ("he called her Chavah, for she was..."). More than that: names are expounded even where the one who gave the name did not intend it, "and this is written in the Torah: 'Is he not rightly named Yaakov, for he has outwitted me (vaya'akveini)'", and repeated in the Prophets, "for as his name, so is he: Naval is his name". Yet a name does not compel: the choice is in a person's hands, only his nature inclines that way.
ה׳ (27:39, on the pasuk)
Torah Ohr, Toldos, "Re'eh Rei'ach Bni": Question: What is the difference between Yaakov's blessing and Esav's, when both speak of "the fat of the earth" and "the dew of the heavens"? Answer: To Esav he said "Behold, of the fat of the earth (mishmanei)": some of the fat, from the residue of the oil drawn down to the earth; to Yaakov he said "umishmanei", with an added vav. There "shall be your dwelling": the inner level. "And of the dew of the heavens" of Yaakov will reach you too, but only "from above" (me'al): the surrounding level alone (unlike Yaakov: "May He give you"). And on condition that "you shall serve your brother": that you be nullified to the level of Yaakov, through whom alone there is ascent; for turning darkness into light and bitter into sweet is possible only through Yaakov.
ו׳ (28:4, on Rashi)
Likkutei Sichos vol. 20, Toldos 3: Question: The verse itself explains what the blessing of Avraham is: "that you may inherit the land of your sojourning". Why does Rashi explain other blessings, "I will make you a great nation" and "through your seed they will be blessed"? Why these two, especially since they were also said to Yitzchak himself? And what does the long wording "let those blessings be said for your sake: from you will come that nation" add? Answer: The land "G-d already gave to Avraham", so one cannot say of it "May He give you". When the Torah tells of a blessing it gives its cause, and here, when Yitzchak sent Yaakov to Padan Aram to take a wife, the cause is the match. So "the blessing of Avraham" continues "make you fruitful and multiply you": "I will make you a great nation", many children, and "through your seed they will be blessed", children by whom others will be blessed. And specifically "the blessing of Avraham": a journey lessens fruitfulness and lessens one's name, and Avraham received these blessings because of "Go forth". Since they were not actually fulfilled in Avraham himself (only Yitzchak was born from Sarah, and of Yishmael it says "his hand against all"), Rashi says "let those blessings be said for your sake": they were fulfilled in him, in the twelve tribes. This also explains why Yitzchak sent Yaakov himself and not an agent as Avraham did: so that by the merit of the journey he would receive "I will make you a great nation". The lesson: going out to a far place for the sake of building a Jewish home is itself what builds the great nation.
Notes
[1] A fertile region of the Roman empire, the empire of Esav's descendants.
[2] In the end Yaakov stayed twenty years with Lavan (Bereishis 31:41).
[3] Esav was killed on the day of Yaakov's burial, at the Me'aras HaMachpelah.