ל וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּֽאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃
לא וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּֽׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּֽלְכ֥וּ מֵֽאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם׃
לב וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֨אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל־אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם׃
לג וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל־כֵּ֤ן שֵׁם־הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {ס}
(לג) שִׁבְעָה – עַל שֵׁם הַבְּרִית.
לד וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית[1] בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־אֵילֹ֖ן[2] הַֽחִתִּֽי׃
(לד) בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה – עֵשָׂו הָיָה נִמְשָׁל לַחֲזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ, יד): "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר". הַחֲזִיר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב, פּוֹשֵׁט טְלָפָיו, לוֹמַר: רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר! כָּךְ אֵלּוּ גּוֹזְלִים וְחוֹמְסִים וּמַרְאִים עַצְמָם כְּשֵׁרִים. כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה עֵשָׂו צָד נָשִׁים מִתַּחַת יַד בַּעֲלֵיהֶן וּמְעַנֶּה אוֹתָם. כְּשֶׁהָיָה בֶּן אַרְבָּעִים אָמַר: אַבָּא בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה נָשָׂא אִשָּׁה, אַף אֲנִי כֵּן (בראשית רבה סה, א).
לה וַתִּֽהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃ {ס}
(לה) מוֹרַת רוּחַ – לְשׁוֹן הַמְרָאוּת רוּחַ, כְּמוֹ (דברים ט, כד): "מַמְרִים הֱיִיתֶם". כָּל מַעֲשֵׂיהֶן הָיוּ לְהַכְעִיס וּלְעִצָּבוֹן לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה, שֶׁהָיוּ עוֹבְדוֹת עֲבוֹדָה זָרָה (בראשית רבה סה, ד).
בראשית פרק כז
א וַֽיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵֽרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃
(א) וַתִּכְהֶיןָ – בַּעֲשָׁנָן שֶׁל אֵלּוּא׳ [שֶׁהָיוּ מְעַשְּׁנוֹת וּמַקְטִירוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה] (בראשית רבה סה, ד). דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְהָיָה אָבִיו רוֹצֶה לְשָׁחֳטוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וְרָאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְהָיוּ בוֹכִים, וְיָרְדוּ דִמְעוֹתֵיהֶם וְנָפְלוּ עַל עֵינָיו. לְפִיכָךְ כָּהוּ עֵינָיו (בראשית רבה סה, י). דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת.
ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃
(ב) לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָהב׳: אִם מַגִּיעַ אָדָם לְפֶרֶק אֲבוֹתָיו, יִדְאַג חָמֵשׁ שָׁנִים לִפְנֵיהֶן וְחָמֵשׁ לְאַחַר כֵּן. וְיִצְחָק הָיָה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ [כִּי יַעֲקֹב בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלוֹשׁ כְּשֶׁנִּתְבָּרֵךְ, דּוֹק בְּרַשִׁ"י סוֹף הַסֵּדֶר]. אָמַר: שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי אֲנִי מַגִּיעַ, וְהִיא מֵתָה בַּת מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשֶׁבַע, וַהֲרֵינִי בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים סָמוּךְ לְפִרְקָהּ? לְפִיכָךְ לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי – שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי, שֶׁמָּא לְפֶרֶק אַבָּא (בראשית רבה סה, יב).
ג וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צָֽיִד׃
(ג) שָׂא נָא – לְשׁוֹן הַשְׁחָזָה, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ (ביצה כ"ח ע"א): "אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּה" – חַדֵּד סַכִּינְךָ וּשְׁחוֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה[3].
תֶּלְיְךָ – חַרְבְּךָ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְלוֹתָהּ.
וְצוּדָה לִי – מִן הַהֶפְקֵר וְלֹא מִן הַגֶּזֶל (בראשית רבה סה, יג).
ד וַֽעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּֽעֲב֛וּר תְּבָֽרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃
ה וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת[4] בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃
(ה) לָצוּד צַיִד לְהָבִיא – מַהוּ "לְהָבִיא"? אִם לֹא יִמְצָא צַיִד, יָבִיא מִן הַגֶּזֶל (בראשית רבה סה, יג).
ו וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַֽעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֨עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃
ז הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַֽעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָֽרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃
(ז) לִפְנֵי ה' – בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁיַּסְכִּים עַל יָדִי.
ח וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַֽאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃
ט לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים[5] טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃
(ט) וְקַח לִי – מִשֶּׁלִּי הֵם וְאֵינָם גֶּזֶל, שֶׁכָּךְ כָּתַב לָהּ יִצְחָק בִּכְתֻבָּתָהּ לִטּוֹל שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים בְּכָל יוֹם (בראשית רבה סה, יד).
שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים – וְכִי שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים הָיָה מַאֲכָל שֶׁל יִצְחָק? אֶלָּא פֶּסַח הָיָה, הָאֶחָד הִקְרִיב לְפִסְחוֹ, וְהָאֶחָד עָשָׂה מַטְעַמִּים; בְּפִרְקֵי דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פרק לב).
כַּאֲשֶׁר אָהֵב – כִּי טַעַם הַגְּדִי כְּטַעַם הַצְּבִי.[6]
י וְהֵֽבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּֽעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָֽרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃
יא וַיֹּ֣אמֶר יַֽעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָֽנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃
(יא) אִישׁ שָׂעִר – בַּעַל שֵׂעָר.
יב אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֨נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵֽבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה[7]׃
(יב) יְמֻשֵּׁנִי – כְּמוֹ "מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם" (דברים כח, כט).
יג וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָֽתְךָ֖ בְּנִ֑יג׳ אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃
יד וַיֵּ֨לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃
טו וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַֽחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃ד׳
(טו) הַחֲמֻדֹת – הַנְּקִיּוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ "דָּכְיָיתָא". דָּבָר אַחֵר: שֶׁחָמַד אוֹתָן מִן נִמְרוֹד.
אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת – וַהֲלֹא כַמָּה נָשִׁים הָיוּ לוֹ, וְהוּא מַפְקִיד אֵצֶל אִמּוֹ? אֶלָּא שֶׁהָיָה בָּקִי בְמַעֲשֵׂיהֶן וְחוֹשְׁדָן (בראשית רבה סה, טז).
טז וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו[8]׃
יז וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַֽעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃
יח וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃
יט וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָֽנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א[9] שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּֽעֲב֖וּר תְּבָֽרְכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃
(יט) אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ – אָנֹכִי הַמֵּבִיא לְךָ, וְעֵשָׂו הוּא בְּכוֹרֶךָ.
עָשִׂיתִי – כַּמָּה דְבָרִים כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי.
שְׁבָה – לְשׁוֹן מֵסֵב עַל הַשֻּׁלְחָן, לְכָךְ מְתֻרְגָּם "אִסְתְּחַר".
כ וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃
כא וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃
(כא) גְּשָׁה נָא וַאֲמֻשְׁךָ – אָמַר יִצְחָק בְּלִבּוֹ: אֵין דֶּרֶךְ עֵשָׂו לִהְיוֹת שֵׁם שָׁמַיִם שָׁגוּר בְּפִיו, וְזֶה אָמַר: "כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ" (בראשית רבה סה, יט).
כב וַיִּגַּ֧שׁ יַֽעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַֽעֲקֹ֔בה׳ וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃
(כב) קוֹל יַעֲקֹב – שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים (לעיל פסוק יט): "קוּם נָא". אֲבָל עֵשָׂו בִּלְשׁוֹן קַנְטוּרְיָא דִּבֶּר (להלן פסוק לא): "יָקֻם אָבִי".
כג וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃
כד וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃
(כד) וַיֹּאמֶר אָנִי – לֹא אָמַר "אֲנִי עֵשָׂו" אֶלָּא "אָנִי".
כה וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִןו׳ וַיֵּֽשְׁתְּ׃
כו וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃
כז וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרְכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔יז׳ כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרְכ֖וֹ יְהוָֽה[10]׃
(כז) וַיָּרַח... – וַהֲלֹא אֵין רֵיחַ רַע יוֹתֵר מִשֶּׁטֶף הָעִזִּים? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶןח׳ (בראשית רבה סה, כב).
כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' – שֶׁנָּתַן בּוֹ רֵיחַ טוֹב, וְזֶהוּ שְׂדֵה תַּפּוּחִים. כָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית כ"ב ע"ב).
ביאורי רבותינו נשיאינו
א׳ (כז, א) ברש״י
לקו״ש חט״ו, תולדות ג: השאלה: הכתוב עצמו נותן טעם – ״ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו״, וכמו שרואים שבזקנה נחלש כח הראיה; ולמה מחפש רש״י טעמים אחרים? ועוד: למה שלשה פירושים, ומה הקושי בכל אחד, ולמה בסדר זה? הביאור: בפרשה הקודמת ״ויברך אלקים את יצחק״ – בעל הברכות בעצמו ברכו, ובלי סיבה מבחוץ היה בו ״לא כהתה עינו״ כמשה רבינו; ולכן צריך רש״י לסיבה חיצונית. הפירוש הראשון, ״בעשנן של אלו״, מרומז בסמיכות לפסוק ״ותהיין מורת רוח״, ולכן הוא העיקר; אבל נשי עשו דרו בביתן, ולמה הזיק העשן ליצחק ולא לרבקה? הפירוש השני – דמעות המלאכים בעקידה – הוא דרך דרש; והשלישי – ״כדי שיטול יעקב את הברכות״ – תמוה עוד יותר: איך יחשיך הקב״ה עיני יצחק לטובת אחר? ולכל אחד מעלה: הראשון מרומז בכתוב; השני – הכהות באה מגדולתו של יצחק, העקידה, ולא מדבר של גנאי; והשלישי מתאים לסדר הכתוב, ״כי זקן״ ואחר כך ״ותכהין״. ההוראה: הקב״ה יכול היה לגלות ליצחק שעשו רשע, ולא היה צורך בכהות עיניים; אלא שיצחק ישב חמשים ושבע שנה ״כלוא בבית״, ״חשוב כמת״, כדי שלא ידובר לשון הרע על יהודי – אפילו על ישראל מומר. ומכל שכן על יהודי לאחר מתן תורה.
ב׳ (כז, ב) ברש״י
לקו״ש חט״ו, תולדות ד: השאלה: יצחק עצמו נותן טעם – ״הנה נא זקנתי״; ולמה צריך רש״י לטעם ״פרק אמו״? ולמה מזכיר את שם בעל המאמר, ר׳ יהושע בן קרחה? ועוד: יצחק נתברך מהקב״ה, והברכה בודאי מוסיפה שנים – למה חי רק ק״פ שנה, ולמה דאג כבר בן קכ״ג? הביאור: אברהם ושרה כבר ״באו בימים״ – בהגיעם לק׳ ולצ׳ שנה כבר עברו כל שנותיהם הקצובות, ומה שחיו יותר הוא מצד הברכה. ולפי זה, מצד הטבע היה יצחק מגיע לכל היותר לק״ה שנים (ה׳ יותר מק׳ שנות אביו), והברכה הוסיפה לו ע״ה שנה – כמו לאברהם (קע״ה = ק׳ + ע״ה). ובדעת יצחק עצמו: שרה נקצבה לצ׳ וחיתה ל״ז יותר, ואילו הוא – ה׳ פחות מאמו, פ״ה, ועוד ל״ז מצד הברכה – קכ״ב; ולכן דאג בן קכ״ג. ועדיין קשה: אברהם נגרע ה׳ שנים כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה, ויצחק היה צריך לחיות קפ״ה! ובזה מרמז ״אמר ר׳ יהושע בן קרחה״ – שאמר שזכה לאריכות ימים משום ״לא נסתכלתי בדמות אדם רשע״; וממילא ההסתכלות ברשע גורעת – ויצחק, שהסתכל בעשו (אף שלא ידע שהוא רשע), נגרעו ממנו ה׳ השנים. יינה של תורה: יצחק, קו הגבורה, מדד את עצמו בצמצום – באפשרות הנמוכה ביותר; אבל כשבירך את יעקב – בירך בלי גבול, ״מטל השמים ומשמני הארץ״. ההוראה: גם מי שמחמיר – יחמיר על עצמו; ועם הזולת – בחסד וביד רחבה.
ג׳ (כז, יג) על הפסוק
לקו״ש ח״א, תולדות (סכ״ב–כ״ד): השאלה: למה היו הברכות צריכות לבוא דוקא ״במרמה״? ומה הרגעה היא ״עלי קללתך בני״ – בן, ובפרט בן כיעקב, צריך לדאוג לאמו; ובכל זאת רואים שהדבר פעל על יעקב? הביאור: כמבואר בדא״ח, הענינים הגיעו לשם (לעשו) במרמה – ניצוצות הקדושה שנפלו למטה ע״י ״והנחש היה ערום״; ולכן הסדר לקחתם משם גם כן באופן של מרמה, ״ועם עקש תתפתל״ – ״בחכמת תורתו״. יעקב דומה לאדם הראשון ומתקן את חטאו: אדם נלקח ע״י הנחש במרמה, ולכן כדי שהברכות לא יישארו אצל עשו, היה יעקב צריך לקחתן גם כן במרמה – ״בא אחיך במרמה ויקח ברכתך״. וכאן לוקחים דבר ממקום שלמעלה מן השכל (או למטה מן השכל, כחטא עץ הדעת), ולכן גם המקבל צריך כלי מתאים: לא שכל והבנה, אלא תנועה של מסירות נפש. וזהו ״עלי קללתך בני״ – רבקה היתה מוכנה אפילו לזה; ואדרבה, ענין זה נדרש ומושג דוקא במסירות נפש, ולא בחשבונות שכליים; ותשובה זו פעלה גם על יעקב.
ד׳ (כז, טו) על הפסוק
תורה אור, בשלח, ד״ה ויהי בשלח פרעה: השאלה: מה ענין ״ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות... ותלבש את יעקב בנה הקטן״ בעבודת ה׳? הביאור: התורה נתלבשה בלבושים גשמיים, ומעשה המצוות הוא בדברים שהיו נתונים תחת ממשלת קליפת נוגה, ששרשם מעולם התהו – ולכן נקראים ״בגדי עשו בנה הגדול״, כי עולם התהו קדם לעולם התיקון. ״יעקב בנה הקטן״ – מבחינת קטנות וצמצום אורו יתברך להתלבש במדותיו על פי דרך התורה. וכשמקיים מצוה בדבר גשמי – כצמר הציצית וקלף התפילין – מתעלה חיות הקדושה שנפלה שמה בשבירת הכלים למקורה, ״ואתהפכא חשוכא לנהורא״; ועי״ז נתוסף אורה ושמחה, ״כיתרון האור מן החושך״.
ה׳ (כז, כב) על הפסוק
תורה אור, וישב, ד״ה וישב יעקב: השאלה: למה ״הקל קול יעקב״ – הראשון חסר וי״ו והשני מלא? הביאור: הראשון חסר הוא ״קלא דלא אשתמע״, והשני מלא – ״קלא דאשתמע״, כמבואר בזהר. ״יעקב״ הוא יו״ד עקב: היו״ד, תחלת המחשבה, חכמה עילאה, נמשך עד בחינת עקב ורגל – הדבור, עשיה. ״קלא דאשתמע״ הוא התורה, המשכה מחכמה עילאה שנתלבשה בדברים גשמיים, סדר זרעים מועד וכו׳; אבל כדי שהאדם יהיה כלי לחכמה עילאה שתשרה ותתגלה בו בעסק התורה – צריך תחלה ביטול, ״רעותא דלבא״, וזהו ״קלא דלא אשתמע״, אתדבקות רוחא ברוחא. ואז ״ואשים דברי בפיך״ – ״דבר ה׳ זו הלכה״ מדברת מתוך גרונו.
תורה אור, תשא, ד״ה שמאלו תחת לראשי: השאלה: מהם שני ה״קולות״ – ״הקל קול יעקב״, אחד בלא וא״ו ואחד בוא״ו? הביאור: שני קולות הם: אחד לתורה ואחד לתפלה. ופעם אמרו ״ותלמוד תורה כנגד כולם״, ופעם הפליגו בשבח התפלה שהיא כנגד הקרבנות – ושניהם אמת, כי התפלה היא מלמטה למעלה, והתורה מלמעלה למטה. והתפלה היא קיום מצות ״ואהבת״ שבקריאת שמע, ולשם כך תקנו את כל סדר התפלה שלפניה: ע״י ההתבוננות ״ראה נתתי לפניך היום את החיים... ובחרת בחיים״ – שכמו שהגוף בטל לגבי החיות שבו, כך ויותר מכך יש לאהוב את ה׳, ״כי הוא חייך״.
מאמרים מלוקט ח״ד, ד״ה ושמתי כדכד שמשתיך (ש״פ ראה, מבה״ח אלול תשט״ז): השאלה: רש״י מפרש ״והיה עקב תשמעון״ – ״אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון״; מהו שרש הזהירות גם בקלות שבקלות? הביאור: ״יעקב״ – יו״ד עקב, שמאיר בכל המדריגות עד העקביים, והוא הזהירות בכל הענינים. ושרשו – ״הקל קול יעקב״: ״קלא קדמאה חסר״ הוא קלא דלא אשתמע, העבודה דרעותא דלבא, ו״קלא בתראה מלא״ הוא התורה. כשהעבודה היא ע״פ טעם ודעת – יש חילוק בין קלות לחמורות; אבל כשיש התורה שאחרי הקדמת העבודה דרעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת – אין חילוק כלל בין קלות לחמורות. ו״כשהקול קול יעקב – אין הידים ידי עשו שולטות״.
ו׳ (כז, כה) על הפסוק
תורה אור, וישלח, ד״ה ויקם בלילה הוא: השאלה: מה ענין ״ויבא לו יין וישת״, שהזהר מפרש ״דארמי מיא לגו חמרא״ – שיעקב מזג מים לתוך היין? הביאור: כוונת יעקב היתה לייחד ולחבר המקיף דתהו עם האורות והכלים דתיקון – שיהיה תמיד רצוא ושוב במזיגה אחת, ״שלפי ערך הרצוא כן השוב״: אהבה רבה ״ברשפי אש״ ליפרד מן הפתילה, ואעפ״כ אחר כך ״שוב לאחד״, ״ובעל כרחך אתה חי״ – להמשיך אור אין סוף למטה דוקא בתורה ומצוות. היין הוא בחינת רצוא, גבורות ורשפי אש ממטה למעלה; ויעקב ״ארמי מיא״ – בחינת שוב. ולכן ״ויבא לו״ בתרי טעמי (מרכא כפולה) – התכללות הרצוא והשוב, מים ויין. ולכן יעקב הוא ״שלימו דאבהן״: לא כאברהם, חסד פשוט בלא מזיגה, שיצא ממנו ישמעאל, ולא כיצחק, גבורה – אלא התכללות ההפכים.
לקוטי תורה, עקב, ד״ה ארץ הרים ובקעות: השאלה: מה ענין ״ארמי יעקב מים ליין״? הביאור: שני אופנים באתערותא דלתתא: אש ומים. ״הרים״ – אתעדל״ת בבחינת רצוא, ״חותם בולט״ שמלמטה למעלה, אהבה כרשפי אש; ״בקעות״ – ״חותם שוקע״, ביטול ויראה, ״משים עצמו כשיריים״, בחינת מים היורדים למקום נמוך. והאתערותא דלעילא הנמשכת ע״י אתעדל״ת שבבחינת מים – שקיעה וביטול – עליונה יותר מזו הנמשכת ע״י האש: מחותם שוקע שלמטה נמשך מלמעלה גילוי ״חותם בולט״, גילוי אור אין סוף בלי לבושים המסתירים. ולכן ארמי יעקב מים ליין – להמשיך ברכה עליונה יותר.
ז׳ (כז, כז) על הפסוק
לקו״ש ח״י, תולדות ב: השאלה: בספרי: ״ראה ריח בני – הרי בנוי; כריח שדה – הרי חרב (׳ציון שדה תחרש׳); אשר ברכו ה׳ – בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא״. איך שלשתם הקדמה לברכה, ובפרט החורבן, שהוא היפך הברכה? ולמה החורבן מרומז דוקא ב״שדה״? הביאור: הברכה שאחרי זה, ״ויתן לך״ – ״יתן ויחזור ויתן״, כוללת נתינה לעבודת הצדיקים, קבלת ההשפעה כפי שהיא (״בור סוד שאינו מאבד טפה״), ונתינה לעבודת בעלי תשובה, שמחדשים בכח עצמם (״מעיין המתגבר״), ומהפכים זדונות לזכיות. הבית בבנינו הראשון, שלא קדם לו חורבן – עבודת הצדיקים; והבית בחורבנו ואחר כך בנוי ומשוכלל – עבודת התשובה שבאה אחרי הירידה. ותשובה באה ע״י מרירות ושבירת הלב, ביטול המציאות הקודמת – ״תחרש״, ריפוי הקרקע. אבל תכלית המרירות אינה ה״חרישה״ אלא ה״שדה״ – המוכן לזריעה וצמיחה: קיום התורה והמצוות שאחרי התשובה, בתוספת חיות, ועד ״בנוי ומשוכלל״ – בית המקדש השלישי.
תורה אור, תולדות, ד״ה ראה ריח בני: השאלה: יצחק חשב שזה עשו – ואיך היה עשו חשוב כל כך בעיניו? הרי מצד אחד ״כי ציד בפיו״, שהיה מרמהו בשאלות, ומצד שני ״הקל קול יעקב״ – שידע שאין עשו שם שמים שגור בפיו? הביאור: עשו הוא ״סוספיתא דדהבא״ – פסולת הגבורה של יצחק, שהיא מעלת הזהב על הכסף, ״ורישא דעשו בעטפוי דיצחק״. ״ריח״ הוא אור חוזר ממטה למעלה, העלאת מ״ן – ״הריח משיב את הנפש״, כאדם שנרדם וע״י הריח חוזר ומקיץ; ולכן בקרבנות נאמר ״ריח ניחוח״, שמעלין נפש הבהמה ומתהפכת. ועשו – אין בו גילוי פנימי, רק בחינת מקיף; ולכן ״וירח את ריח בגדיו״ – המקיפים, להמשיך המקיף ״מטל השמים״. ו״כריח שדה אשר ברכו ה׳״ – העלאת מ״ן של המקיף, שצריכה סיוע מלמעלה. אבל כל זה לפי דעת יצחק; ובאמת היה זה יעקב – ״בגדיו״, ״בוגדיו״, בעלי תשובה, שהם בחינת מקיף, ״דמשכין ליה בחילא יתיר״.
ח׳ (כז, כז) ברש״י
לקו״ש ח״א, תולדות (ס״ח–ט): השאלה: מנין ידע יצחק את ריחו של גן עדן, ״כריח שדה אשר ברכו ה׳״? הביאור: לכל האבות ״הטעימן מעין עולם הבא״ – רק בדרך טעימה; אבל יצחק כל חייו היו מעין לעתיד לבוא, שבעקידה ״פרחה נשמתו״ ונמשכה בו נשמה של עולם הבא, ולעתיד לבוא יאמרו דוקא ליצחק ״כי אתה אבינו״. ומעלתו אינה רק ש״פרחה נשמתו״ – שזה מצינו גם באחרים – אלא שהיה למעלה מן העולם ולקח משם עמו לתוך העולם: הענין של היותו בגן עדן נשאר אצלו גם אחר כך, כשהיה למטה. ולכן אמר ״כריח שדה אשר ברכו ה׳״ – גן עדן: הוא זכר זאת מהזמן שהיה בגן עדן. ואף שהסדר הוא שכשהנשמה יורדת מגן עדן בא מלאך ״וסוטרו על פיו״, שלא יבלבל את סדר העבודה למטה – אצל יצחק נפעל שלקח את עניני גן עדן עמו למטה.
- 1 רש"י בראשית לו, ב
- 2 רש"י בראשית לו, ב
- 3 (לכאורה אם הפירוש של "שא" הוא "השחזה", מהו המשך הפסוק "וקשתך", הרי לכאורה אין משחיזין קשת? ולמה יאמר לו יצחק שישחיז את הקשת? ולכאורה הפירוש של חדד סכינך אינו קאי על "תליך" שהוא החרב, כי לכאורה הרי לא שוחטים עם חרב, וכדיוק לשון רש"י "חדד סכינך", ולא "חדד חרבך", והפסוק לפי פירוש רש"י לכאורה מדבר משני סוגי כלים, א' הוא סכין השחיטה, שלאחרי שיצוד את הציד הזהירו שיחדד את אחד הכלים, היינו הסכין לשחיטה יפה, וסוג הב' הוא החרב והקשת, ובפסוק קורא אותו "תליך וקשתך", והם הנצרכים בשביל הצידה, אבל אינו שוחט עם החרב, ורק משתמש בו אם הוא בסכנה וכיו"ב. ולפי"ז גם הפירוש של שא נא תליך, לכאורה אינו מובן, שהרי אינו שוחט עם החרב? ועוד למה אין רש"י מפרש בפשטות ש"שא נא" שהוא ש"ישא" את הכלים? ולכאורה י"ל שכל זה מתרץ רש"י, בזה שפירש התיבות של "תליך" שהוא החרב, לפני פירושו של התיבות שקודמים בפסוק "שא נא". והוא להודיענו שבאמת אינו מוציא את פירוש הפסוק מפשוטו ש"שא נא" פירשו שישא את החרב וכו', אמנם כיון שפירש רש"י ש"תליך" הוא החרב א"כ הוקשה לו לרש"י לפי"ז למה מקדים הפסוק "כליך", "לפני תליך וקשתך" הי' לו לומר "שא נק תליך וקשתך" בלי "כללך"? דבשלמא אם "תליך" הי' פירושו מה שהוא אחר, ולא חרבך, אם כן כליך הוא החרב, ובפרט שבהמשך הפסוק מבואר שעל חרבך תחי', הייינו שהחרב הוא הכלים של עשיו. וזה מובן אפי' מבלי הפסוק שלקמן, כיו שהפסוק אומר בתחילת הפרשת שעשיו היה יודע ציד, א"כ דבר פשוט הוא שהחרב הוא הכלי שלו. וכן גם מובא ברש"י אח"כ בברכות יעקב "כלי חמס מכרותיהם" שהחרב בידי בני יעקב הוא חמס, כיון ששיך לעשיו. אמנם כיון שהפירוש בתליך הוא החרב א"כ מה הפירוש של כליך? ועוד למה אומר בלשון "נא", היינו בקשה נוספת על הבקשה כללית, וכפירוש רש"י לעיל בדברי הקב"ה אל אברהם "קח נא את" בכדי שלא יאמרו, וכו'. א"כ מה היתה בקשתו של יעקב במיוחד בנוסף על הבקשה הכללית, ואמר למען תרכני נפשך, אבל מה מוסיף באמירת "נא"? וע"ז מבאר שבכליך בא הכתוב לרמז שיצחק ביקש ממנו מלבד הכלים שמפרשם בפסוק תליך וקשתך, רימז לו יצחק עוד כלי, והוא סכין השחיטה. אבל סכין השחיטה הרי אין צריך לקחת עמו כשהולך לצוד וזה נשאר בבית ומשתמש בו כשיחזור מהצידה. א"כ א"א לפרש ע"ז "שא" שישא, היינו שיקחהו. ולכן מפרש רש"י שלגבי הסכין המרומז ביתרון המלה "כליך", צריכים לפרש ש"נא" הוא לשון השחזה, היינו שבקשו שישחיז הסכין בכדי שלא להאכילו נבילה, וע"ז בקשו בלשון "נא", "שא נא",ובקשר לשאר הכלים שמפורטים בכתוב, היינו החרב והקשת ע"ז נשאר כפירוש הפשוט ש"שא נא" שישא את החרב והקשת וילך לצוד ציד. וכל זה שאנו מפרשים כן הוא רק לאחרי שאנו יודעים שהפירוש של "תליך" הוא החרב, וא"כ צריכים לפרש ש"כליך" הוא הסכין, ועל הסכין מפרש ש"שא", הוא מלשון השחזה.
- 4 רש"י בראשית לז, כז
- 5 רש"י שמות כג, יט
- 6 (לכאורה קושיית רש"י "וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק", היינו שאין אדם אחד אוכל שני גדיים למאכלו. ולכאורה א"כ מה מתרץ רש"י "אלא האחד הקריב לפסחו" אבל מ"מ הרי אוכלים הקרבן פסח, א"כ איך יצחק אוכל שני גדיים אף שמאחד עשו פסח? אלא שלכאורה המטעמים שרצה יצחק לא היו יכולים לעשותו מהגדי של פסח, כיו שצריך להיות צלוי, וזה לא המטעמים שאהב, וא"כ הי' צריך גדי אחר להמעטעמים. והנה הוא שלח את עשו להביא לו צבי, אמנם רק כשב או עז כשר לקרבן פסח, א"כ צריך לומר שמלבד מה ששלח את עשו, הי' בדעתו לאכול גדי לקרבן פסח, ולכאורה צירף בזה גם כל המשפחה, וא"כ לא אכלו לבד, ובתיב"ע מביא שאחד הי' לשם פסח, ואחד לשם חגיגה, ולכאורה י"ל, כיון שהפסח נאכל על השובע הי' צריך גם להחגיגה בכדי שיהא נאכל על השובע, אמנם רש"י אינו מביא שהשני הי' חגיגה רק שהי' מטעמים. וצ"ל שקיים יצחק את הדינים של קרבן פסח, כמו שמצינו אצל נח שלמד תורה שהקב"ה אמר לו להביא מהבהמה הטהורה שרק מהם יכול להקריב קרבן. ולפי"ז לכאורה נראה ששלח את עשיו רק להביא את המטעמים, אבל רבקה היתה מכינה לו בלא"ה גדי אחד לקרבן פסח שהי' אוכלו ביחד עם משפחתו. ורש"י לומד מזה שהביאו לו שני גדיים, שזה הי' בפסח, דבלא"ה אין יצחק אוכל שני גדיים, וא"כ צ"ל שאחד הי' לקרבן פסח שבו השתתפו כמה וכמה, והשני הי' למטעמים כמו שבקש. ולכן נמצא שלא אכל יצחק לבדו שני גדיים)
- 7 עי' רש"י מכות כד, א "לא רצה לשקר מתחלה שאמר: אולי ימושני [אבי]. אלא שאמו הכריחתו, ועל פי הדבור. דכתיב: עלי קללתך בני - ומתרגמינן: אלי אתאמר בנבואה [דלא ייתון לווטיא עלך ברי]"
- 8 רש"י סוטה יא, ב
- 9 רש"י בראשית כז, כב
- 10 ראה לקו"ש שיחה ב' לפרשת ויחי שמביא הספרי אל פסוק זה ומבאר אותו, וכן מבאר שם את הפסוק בהמשך: "ויתן לך האלוקים"
In Chamishi Yitzchak makes a feast for Avimelech and his men, and they swear a covenant. That same day his servants find water, and he names the well Shivah. Esav marries two Hittite women, a bitterness of spirit to Yitzchak and Rivkah. Then Yitzchak, old and with dimmed eyes, asks Esav to hunt game and prepare a meal so that he may bless him. Rivkah hears, prepares two kids, dresses Yaakov in Esav's garments and covers his hands with the skins. Yaakov brings the food to his father, who feels him, "The voice is the voice of Yaakov, but the hands are the hands of Esav", eats and drinks, smells the fragrance of his garments, and begins the blessing.
Each pasuk is translated and explained, followed by each comment of Rashi, translated and explained. Numbered notes give sources and explain terms. A small brown letter after a pasuk or a Rashi points to the places where our Rebbeim explain it, gathered at the end of the aliyah under "Our Rebbeim explain", in Likkutei Sichos, Maamarim Melukatim, Torah Ohr, Likkutei Torah and Igros Kodesh: the question, the answer and the lesson, with a link to the source.
ל וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּֽאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃
30 He made them a feast, and they ate and drank.
Yitzchak accepts their request for a covenant and receives them as guests, as a covenant was sealed with a meal.
לא וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּֽׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּֽלְכ֥וּ מֵֽאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם׃
31 They rose early in the morning and swore to one another; Yitzchak sent them off, and they left him in peace.
לב וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֨אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל־אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם׃
32 On that day Yitzchak's servants came and told him about the well they had dug, and said to him, "We have found water."
This is the well they began to dig in pasuk 25; its water was found on the very day of the covenant.
לג וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל־כֵּ֤ן שֵׁם־הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {ס}
33 He called it Shivah; that is why the name of the city is Be'er Sheva to this day.
(לג) שִׁבְעָה – עַל שֵׁם הַבְּרִית.
"שִׁבְעָה" ("Shivah") — After the covenant.
"Shivah" is related to "shevuah", an oath: the well was named for the oath sworn that day. Be'er Sheva had been named this way in Avraham's time as well, "for there the two of them swore".[1]
לד וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי׃
34 When Esav was forty years old, he took as wives Yehudis the daughter of Be'eri the Hittite, and Basmas the daughter of Eilon the Hittite.
(לד) בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה – עֵשָׂו הָיָה נִמְשָׁל לַחֲזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ, יד): "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר". הַחֲזִיר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב, פּוֹשֵׁט טְלָפָיו, לוֹמַר: רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר! כָּךְ אֵלּוּ גּוֹזְלִים וְחוֹמְסִים וּמַרְאִים עַצְמָם כְּשֵׁרִים. כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה עֵשָׂו צָד נָשִׁים מִתַּחַת יַד בַּעֲלֵיהֶן וּמְעַנֶּה אוֹתָם. כְּשֶׁהָיָה בֶּן אַרְבָּעִים אָמַר: אַבָּא בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה נָשָׂא אִשָּׁה, אַף אֲנִי כֵּן (בראשית רבה סה, א).
"בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה" ("Forty years old") — Esav is compared to a pig, as it says, "The boar from the forest gnaws at it" (Tehillim 80:14). When this pig lies down, it stretches out its hooves, as if to say: See, I am kosher! So these rob and plunder and present themselves as upright. For all forty years Esav would snatch wives from their husbands and abuse them. When he was forty, he said: My father married a wife at forty; I will do the same (Bereishis Rabbah 65:1).
Why does the Torah give Esav's age? Rashi explains that his marriage at forty was a show: he imitated his father, who married at forty, to appear upright, as the pig shows its split hooves, one of the signs of a kosher animal, while hiding that it does not chew its cud.[2]
לה וַתִּֽהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃ {ס}
35 They were a bitterness of spirit to Yitzchak and to Rivkah.
(לה) מוֹרַת רוּחַ – לְשׁוֹן הַמְרָאוּת רוּחַ, כְּמוֹ (דברים ט, כד): "מַמְרִים הֱיִיתֶם". כָּל מַעֲשֵׂיהֶן הָיוּ לְהַכְעִיס וּלְעִצָּבוֹן לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה, שֶׁהָיוּ עוֹבְדוֹת עֲבוֹדָה זָרָה (בראשית רבה סה, ד).
"מֹרַת רוּחַ" ("A bitterness of spirit") — An expression of rebelliousness of spirit, as in "you have been rebellious (mamrim)" (Devarim 9:24). All their deeds were to provoke and to grieve Yitzchak and Rivkah, for they worshipped idols (Bereishis Rabbah 65:4).
Rashi reads "morah" not from "mar", bitter, but from "meri", rebellion: these wives defied the ways of Yitzchak and Rivkah on purpose, by serving idols in their home.
בראשית פרק כז
Bereishis, chapter 27
א וַֽיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵֽרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃
1 When Yitzchak was old and his eyes had grown too dim to see, he called Esav his older son and said to him, "My son"; and he said to him, "Here I am."
(א) וַתִּכְהֶיןָ – בַּעֲשָׁנָן שֶׁל אֵלּוּ [שֶׁהָיוּ מְעַשְּׁנוֹת וּמַקְטִירוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה] (בראשית רבה סה, ד). דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְהָיָה אָבִיו רוֹצֶה לְשָׁחֳטוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וְרָאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְהָיוּ בוֹכִים, וְיָרְדוּ דִמְעוֹתֵיהֶם וְנָפְלוּ עַל עֵינָיו. לְפִיכָךְ כָּהוּ עֵינָיו (בראשית רבה סה, י). דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת.
"וַתִּכְהֶיןָ" ("His eyes grew dim") — From the smoke of these women [who would burn incense to idols] (Bereishis Rabbah 65:4). Another explanation: when he was bound on the altar and his father was about to slaughter him, at that moment the heavens opened, the ministering angels saw and wept, and their tears came down and fell on his eyes; therefore his eyes grew dim (Bereishis Rabbah 65:10). Another explanation: so that Yaakov would take the blessings.א׳
Rashi gives three causes for the dimness. The first ties it to the previous pasuk, the idolatry of Esav's wives; the second goes back to the Akeidah; the third gives its purpose, that Yitzchak would not recognize Yaakov and the blessings would come to him.
ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃
2 He said, "Here, I have grown old; I do not know the day of my death.
(ב) לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: אִם מַגִּיעַ אָדָם לְפֶרֶק אֲבוֹתָיו, יִדְאַג חָמֵשׁ שָׁנִים לִפְנֵיהֶן וְחָמֵשׁ לְאַחַר כֵּן. וְיִצְחָק הָיָה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ [כִּי יַעֲקֹב בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלוֹשׁ כְּשֶׁנִּתְבָּרֵךְ, דּוֹק בְּרַשִׁ"י סוֹף הַסֵּדֶר]. אָמַר: שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי אֲנִי מַגִּיעַ, וְהִיא מֵתָה בַּת מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשֶׁבַע, וַהֲרֵינִי בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים סָמוּךְ לְפִרְקָהּ? לְפִיכָךְ לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי – שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי, שֶׁמָּא לְפֶרֶק אַבָּא (בראשית רבה סה, יב).
"לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" ("I do not know the day of my death") — Rabbi Yehoshua ben Korchah said: When a person reaches the age of his parents, he should be anxious from five years before it until five years after it. Yitzchak was then 123 [for Yaakov was 63 when he was blessed; study Rashi at the end of the sidra].[3] He said: Perhaps I am reaching the age of my mother; she died at 127, and here I am within five years of her age. Therefore "I do not know the day of my death": perhaps at the age of my mother, perhaps at the age of my father (Bereishis Rabbah 65:12).ב׳
Yitzchak was 123 and lived to 180; why speak of his death now? Rashi explains that he had entered the five-year period before his mother's age at her passing, the time of concern according to Rabbi Yehoshua ben Korchah.
ג וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צָֽיִד׃
3 Now, please sharpen your gear, your quiver and your bow, and go out to the field and hunt game for me;
(ג) שָׂא נָא – לְשׁוֹן הַשְׁחָזָה, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ (ביצה כ"ח ע"א): "אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּה" – חַדֵּד סַכִּינְךָ וּשְׁחוֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה.
תֶּלְיְךָ – חַרְבְּךָ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְלוֹתָהּ.
וְצוּדָה לִי – מִן הַהֶפְקֵר וְלֹא מִן הַגֶּזֶל (בראשית רבה סה, יג).
"שָׂא נָא" ("Please sharpen") — An expression of sharpening, as we learned (Beitzah 28a): "One may not sharpen (mashchizin) a knife [on Yom Tov], but one may hone it (masi'ah) on another knife". Sharpen your knife and slaughter properly, so that you do not feed me neveilah.[4]
"תֶּלְיְךָ" ("Your quiver") — Your sword, which is usually hung (talui).
"וְצוּדָה לִּי" ("And hunt for me") — From ownerless animals, not from stolen ones (Bereishis Rabbah 65:13).
"Sa" usually means "lift" or "carry", but Rashi brings from the Mishnah that the same word means honing a blade. Yitzchak's concern was for kashrus and honesty: a properly slaughtered animal, taken from the wild and not from someone else's flock. "Telyecha" is from "talah", to hang: the sword that hangs at one's side.
ד וַֽעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּֽעֲב֛וּר תְּבָֽרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃
4 and make me tasty food such as I love, and bring it to me, and I will eat, so that my soul may bless you before I die."
The meal was not for its own sake; it was to bring Yitzchak to joy and good will, so that he might bless from the depths of his soul.
ה וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃
5 Rivkah was listening as Yitzchak spoke to Esav his son. Esav went to the field to hunt game to bring.
(ה) לָצוּד צַיִד לְהָבִיא – מַהוּ "לְהָבִיא"? אִם לֹא יִמְצָא צַיִד, יָבִיא מִן הַגֶּזֶל (בראשית רבה סה, יג).
"לָצוּד צַיִד לְהָבִיא" ("To hunt game to bring") — What is "to bring"? If he would not find game, he would bring it from robbery (Bereishis Rabbah 65:13).
The verse could have stopped at "to hunt game". The extra word "to bring" hints that Esav was set on bringing something either way, even if it meant stealing it, the very thing his father had warned him against.
ו וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַֽעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֨עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃
6 Rivkah said to Yaakov her son, "I just heard your father speaking to Esav your brother, saying,
ז הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַֽעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָֽרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃
7 'Bring me game and make me tasty food, and I will eat, and I will bless you before Hashem before my death.'
(ז) לִפְנֵי ה' – בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁיַּסְכִּים עַל יָדִי.
"לִפְנֵי ה'" ("Before Hashem") — With His permission, that He will agree to it through me.
Rivkah stresses that this is no ordinary father's blessing: it is a blessing that Hashem will confirm. That is why it matters so much who receives it.
ח וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַֽאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃
8 Now, my son, listen to my voice, to what I command you.
ט לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃
9 Go to the flock and take for me from there two good kids of the goats, and I will make them into tasty food for your father, such as he loves.
(ט) וְקַח לִי – מִשֶּׁלִּי הֵם וְאֵינָם גֶּזֶל, שֶׁכָּךְ כָּתַב לָהּ יִצְחָק בִּכְתֻבָּתָהּ לִטּוֹל שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים בְּכָל יוֹם (בראשית רבה סה, יד).
שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים – וְכִי שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים הָיָה מַאֲכָל שֶׁל יִצְחָק? אֶלָּא פֶּסַח הָיָה, הָאֶחָד הִקְרִיב לְפִסְחוֹ, וְהָאֶחָד עָשָׂה מַטְעַמִּים; בְּפִרְקֵי דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פרק לב).
כַּאֲשֶׁר אָהֵב – כִּי טַעַם הַגְּדִי כְּטַעַם הַצְּבִי.
"וְקַח לִי" ("And take for me") — They are mine and not stolen, for so Yitzchak wrote for her in her kesubah, that she could take two kids of the goats each day (Bereishis Rabbah 65:14).
"שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים" ("Two kids of the goats") — Were two kids of the goats Yitzchak's meal? Rather, it was Pesach: one he offered as his Pesach offering, and from the other he made tasty food; in Pirkei deRabbi Eliezer (chapter 32).
"כַּאֲשֶׁר אָהֵב" ("Such as he loves") — For the taste of a kid is like the taste of a deer.
Rashi answers three questions. "For me" shows Rivkah was taking only what was hers, so the food was not stolen. Two kids are too much for one meal, so one was the Pesach offering. And how could kid's meat replace the game Yitzchak loved? Its taste is like that of a deer.
י וְהֵֽבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּֽעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָֽרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃
10 Then bring it to your father and he will eat, so that he may bless you before his death."
יא וַיֹּ֣אמֶר יַֽעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָֽנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃
11 Yaakov said to Rivkah his mother, "But Esav my brother is a hairy man, and I am a smooth man.
(יא) אִישׁ שָׂעִר – בַּעַל שֵׂעָר.
"אִישׁ שָׂעִר" ("A hairy man") — A man with hair.
יב אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֨נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵֽבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה׃
12 Perhaps my father will feel me, and I will seem to him like a deceiver, and I will bring upon myself a curse and not a blessing."
(יב) יְמֻשֵּׁנִי – כְּמוֹ "מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם" (דברים כח, כט).
"יְמֻשֵּׁנִי" ("Will feel me") — As in "groping (memashesh) at noon" (Devarim 28:29).
Yaakov does not object to the plan for its own sake; he fears it will be discovered, for his father, though blind, can feel the difference.
יג וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָֽתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃
13 His mother said to him, "Upon me be your curse, my son; only listen to my voice, and go, take them for me."ג׳
Rivkah takes the whole risk upon herself. She knew, through prophecy, that the blessings belonged to Yaakov.[5]
יד וַיֵּ֨לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃
14 He went and took them, and brought them to his mother, and his mother made tasty food such as his father loved.
טו וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַֽחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃
15 Rivkah took the fine garments of Esav her older son, which were with her in the house, and dressed Yaakov her younger son in them.ד׳
(טו) הַחֲמֻדֹת – הַנְּקִיּוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ "דָּכְיָיתָא". דָּבָר אַחֵר: שֶׁחָמַד אוֹתָן מִן נִמְרוֹד.
אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת – וַהֲלֹא כַמָּה נָשִׁים הָיוּ לוֹ, וְהוּא מַפְקִיד אֵצֶל אִמּוֹ? אֶלָּא שֶׁהָיָה בָּקִי בְמַעֲשֵׂיהֶן וְחוֹשְׁדָן (בראשית רבה סה, טז).
"הַחֲמֻדֹת" ("The fine") — The clean ones, as the Targum renders it, "dachyasa". Another explanation: that he coveted (chamad) them from Nimrod.
"אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת" ("Which were with her in the house") — But he had several wives, yet he left them with his mother? Rather, he knew their ways well and suspected them (Bereishis Rabbah 65:16).
"Chamudos" means precious: either clean and fine, or garments Esav had taken from Nimrod and treasured.[6] And though Esav had wives, he did not trust them with his garments and kept them with his mother.
טז וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו׃
16 And the skins of the kids of the goats she put on his hands and on the smooth part of his neck.
יז וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַֽעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃
17 She put the tasty food and the bread she had made into the hand of Yaakov her son.
יח וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃
18 He came to his father and said, "My father"; and he said, "Here I am; who are you, my son?"
יט וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָֽנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּֽעֲב֖וּר תְּבָֽרְכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃
19 Yaakov said to his father, "I am Esav your firstborn; I have done as you told me. Please rise, sit and eat of my game, so that your soul may bless me."
(יט) אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ – אָנֹכִי הַמֵּבִיא לְךָ, וְעֵשָׂו הוּא בְּכוֹרֶךָ.
עָשִׂיתִי – כַּמָּה דְבָרִים כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי.
שְׁבָה – לְשׁוֹן מֵסֵב עַל הַשֻּׁלְחָן, לְכָךְ מְתֻרְגָּם "אִסְתְּחַר".
"אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" ("I am Esav your firstborn") — "I am" the one bringing to you, and "Esav is your firstborn".
"עָשִׂיתִי" ("I have done") — Several things, as you told me.
"שְׁבָה" ("Sit") — An expression of reclining at the table; therefore it is rendered "istechar".
Rashi reads Yaakov's words so that they are not a lie: "Anochi" ("I am" the one who brings you food), and then a separate statement, "Esav is your firstborn". Likewise "I have done" refers to the many things Yitzchak had asked of him at other times.[7]
כ וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃
20 Yitzchak said to his son, "How is it that you found it so quickly, my son?" He said, "Because Hashem your G-d arranged it for me."
כא וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃
21 Yitzchak said to Yaakov, "Come near, please, so that I may feel you, my son: are you really my son Esav or not?"
(כא) גְּשָׁה נָא וַאֲמֻשְׁךָ – אָמַר יִצְחָק בְּלִבּוֹ: אֵין דֶּרֶךְ עֵשָׂו לִהְיוֹת שֵׁם שָׁמַיִם שָׁגוּר בְּפִיו, וְזֶה אָמַר: "כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ" (בראשית רבה סה, יט).
"גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ" ("Come near, please, so that I may feel you") — Yitzchak said to himself: It is not Esav's way to have the Name of Heaven fluent in his mouth, and this one said, "Because Hashem your G-d arranged it" (Bereishis Rabbah 65:19).
What made Yitzchak suspicious? Not the voice alone, but the words: speaking of Hashem so naturally was not Esav's way.
כב וַיִּגַּ֧שׁ יַֽעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַֽעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃
22 Yaakov came near to Yitzchak his father, and he felt him and said, "The voice is the voice of Yaakov, but the hands are the hands of Esav."ה׳
(כב) קוֹל יַעֲקֹב – שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים (לעיל פסוק יט): "קוּם נָא". אֲבָל עֵשָׂו בִּלְשׁוֹן קַנְטוּרְיָא דִּבֶּר (להלן פסוק לא): "יָקֻם אָבִי".
"קוֹל יַעֲקֹב" ("The voice of Yaakov") — For he speaks in a language of entreaty, "Please rise" (above, pasuk 19); but Esav spoke in a language of rebuke, "Let my father rise" (below, pasuk 31).
It was not the sound of the voice that Yitzchak recognized, for the brothers' voices were alike, but the manner of speech: Yaakov asked gently, "Please rise"; Esav, when he came, demanded.
כג וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃
23 He did not recognize him, because his hands were hairy like the hands of Esav his brother; and he blessed him.
כד וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃
24 He said, "Are you really my son Esav?" And he said, "I am."
(כד) וַיֹּאמֶר אָנִי – לֹא אָמַר "אֲנִי עֵשָׂו" אֶלָּא "אָנִי".
"וַיֹּאמֶר אָנִי" ("And he said, I am") — He did not say "I am Esav", only "I am".
Again Yaakov avoids an outright lie: he answers "I am", meaning "I am here", without saying the name.
כה וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃
25 He said, "Bring it near to me, and I will eat of my son's game, so that my soul may bless you." He brought it near to him and he ate; and he brought him wine, and he drank.ו׳
Yitzchak had not asked for wine; Yaakov brought it on his own, to bring his father to joy before the blessing.[8]
כו וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃
26 Yitzchak his father said to him, "Come near, please, and kiss me, my son."
כז וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרְכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרְכ֖וֹ יְהוָֽה׃
27 He came near and kissed him; and he smelled the fragrance of his garments, and blessed him, and said, "See, the fragrance of my son is like the fragrance of a field that Hashem has blessed.ז׳
(כז) וַיָּרַח... – וַהֲלֹא אֵין רֵיחַ רַע יוֹתֵר מִשֶּׁטֶף הָעִזִּים? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶן (בראשית רבה סה, כב).
כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' – שֶׁנָּתַן בּוֹ רֵיחַ טוֹב, וְזֶהוּ שְׂדֵה תַּפּוּחִים. כָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית כ"ב ע"ב).
"וַיָּרַח..." ("He smelled") — But there is no worse smell than the washing of goatskins? Rather, this teaches that the fragrance of Gan Eden entered with him (Bereishis Rabbah 65:22).ח׳
"כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'" ("Like the fragrance of a field that Hashem has blessed") — That He placed a good fragrance in it, and this is a field of apple trees. So our Rabbis of blessed memory expounded (Taanis).
The goatskins on Yaakov's hands should have smelled foul; instead Yitzchak smelled a wonderful fragrance, the fragrance of Gan Eden that came in with him. That is the "field that Hashem has blessed": a field of apple trees, the Sages' name for Gan Eden.
Our Rebbeim explain
א׳ (27:1, on Rashi)
Likkutei Sichos vol. 15, Toldos 3: Question: The verse itself gives the reason, "when Yitzchak was old, his eyes grew dim", and we see that sight weakens in old age. Why does Rashi look for other reasons? And why three explanations, what is difficult in each, and why in this order? Answer: In the previous parsha, "G-d blessed Yitzchak": the Master of blessings Himself blessed him, and without an outside cause he would have been like Moshe, "his eye had not dimmed". So Rashi needs an outside cause. The first explanation, "from the smoke of these", is hinted by the juxtaposition with the verse "they were a bitterness of spirit", so it comes first as the main one; but Esav's wives lived in their own dwelling, and why did the smoke harm Yitzchak and not Rivkah? The second, the angels' tears at the Akeidah, is a homiletic explanation. The third, "so that Yaakov would take the blessings", is more puzzling still: how would Hashem darken Yitzchak's eyes for another's benefit? Yet each has an advantage: the first is hinted in the verse; in the second the dimness comes from Yitzchak's greatness, the Akeidah, not from something shameful; and the third fits the verse's order, first "he was old" and then "his eyes grew dim". The lesson: Hashem could have told Yitzchak that Esav was wicked, with no need for dim eyes. Instead Yitzchak sat for fifty-seven years "confined to the house", "considered like the dead", so that lashon hara would not be spoken about a Jew, even an apostate. How much more so about any Jew after the Giving of the Torah.
ב׳ (27:2, on Rashi)
Likkutei Sichos vol. 15, Toldos 4: Question: Yitzchak himself gives a reason, "Behold, I have grown old"; why does Rashi need the reason of "his mother's age"? Why does he name the author of the statement, Rabbi Yehoshua ben Korchah? And Yitzchak had Hashem's blessing, which surely adds years: why did he live only 180, and why did he worry already at 123? Answer: Avraham and Sarah were "advanced in days": on reaching 100 and 90 they had used up their allotted years, and they lived longer only through the blessing. So by nature Yitzchak would have reached at most 105 (five more than his father's 100), and the blessing added 75 years, as it did for Avraham (175 = 100 + 75). By Yitzchak's own reckoning: Sarah was allotted 90 and lived 37 more; he would have had five fewer than his mother, 85, plus 37 from the blessing, 122; so he worried at 123. But one difficulty remains: Avraham lost five years so as not to see Esav go astray, so Yitzchak should have lived 185! Rashi hints at the answer with "Rabbi Yehoshua ben Korchah said": this Sage attributed his long life to "I never gazed at the face of a wicked man". So gazing at a wicked man takes away years, and Yitzchak, who looked at Esav (though he did not know he was wicked), lost those five years. The "wine of Torah": Yitzchak, the line of gevurah, measured himself by the strictest reckoning, the lowest possibility; but when he blessed Yaakov he blessed without limit, "of the dew of the heavens and the fat of the earth". The lesson: if you are strict, be strict with yourself; with another Jew, act with kindness and a generous hand.
ג׳ (27:13, on the pasuk)
Likkutei Sichos vol. 1, Toldos (secs. 22–24): Question: Why did the blessings have to come specifically "with cunning"? And what comfort is "Upon me be your curse, my son"? A son, especially a son like Yaakov, must worry for his mother; yet we see that it worked on Yaakov. Answer: As a maamar of Chassidus explains, these things had reached Esav through deception: the sparks of holiness that fell below through "the serpent was cunning". So the way to take them back is also through a kind of cunning, "with the crooked You act with subtlety", which is "with the wisdom of his Torah". Yaakov is compared to Adam and repairs his sin: Adam was taken by the serpent through deception, so for the blessings not to remain with Esav, Yaakov had to take them back the same way: "Your brother came with cunning and took your blessing." Here one takes something from a place above intellect (or below it, as in the sin of the Tree of Knowledge), so the receiver too needs a fitting vessel: not reason and understanding but a movement of mesiras nefesh. That is "Upon me be your curse, my son": Rivkah was ready even for that. On the contrary, this is attained only through self-sacrifice, not through reasoned calculation; and her answer worked the same way on Yaakov.
ד׳ (27:15, on the pasuk)
Torah Ohr, Beshalach, "Vayehi Beshalach Paroh": Question: What does "Rivkah took the clothes of Esav her older son, the precious ones... and dressed Yaakov her younger son" mean in serving Hashem? Answer: The Torah is clothed in physical garments, and the mitzvos are done with things that were under the rule of kelipas nogah, whose root is in the world of Tohu. So they are called "the clothes of Esav her older son", for the world of Tohu came before the world of Tikkun. "Yaakov her younger son" is the "smallness", the contraction of G-d's light so that it can be clothed in His attributes according to the Torah. When one does a mitzvah with a physical thing, such as the wool of tzitzis or the parchment of tefillin, the holy life-force that fell there in the shattering of the vessels rises to its source, and "darkness is turned into light". Through this light and joy are added, "as light excels darkness".
ה׳ (27:22, on the pasuk)
Torah Ohr, Vayeshev, "Vayeshev Yaakov": Question: Why is the first "voice" in "hakol kol Yaakov" written without a vav and the second with one? Answer: The first, defective, is "the voice that is not heard"; the second, full, is "the voice that is heard", as the Zohar explains. "Yaakov" is yud-akev, yud and heel: the yud, the beginning of thought, supernal Chochmah, is drawn down to the level of heel and foot: speech, action. "The voice that is heard" is the Torah, drawn from supernal Chochmah and clothed in physical matters, the orders of Zeraim, Moed and so on. But for a person to be a vessel in which supernal Chochmah rests and is revealed when he studies Torah, he first needs self-nullification, "the will of the heart": this is "the voice that is not heard", the cleaving of spirit to spirit. Then "I have put My words in your mouth": "the word of Hashem, this is halachah", speaking from his throat.
Torah Ohr, Ki Sisa, "Smolo Tachas Leroshi": Question: What are the two "voices" of "hakol kol Yaakov", one without a vav and one with? Answer: There are two voices: one for Torah and one for prayer. Once the Sages said "Torah study is equal to them all", and once they praised prayer greatly, as corresponding to the offerings; both are true, for prayer is from below upward and Torah from above downward. Prayer is the fulfillment of "You shall love" in the Shema, and the whole order of prayer before it was established for that purpose, through contemplating "See, I have set before you today life... choose life": just as the body is nullified to the life within it, so and more must one love Hashem, "for He is your life".
Maamarim Melukatim vol. 4, "VeSamti Kadkod Shimshosayich" (Shabbos Re'eh, Mevarchim Elul 5716): Question: Rashi explains "If you will listen (eikev)" as "if you will heed the light mitzvos that a person tramples with his heels (akeiv)". What is the root of being careful even with the lightest of the light? Answer: "Yaakov" is yud-akev, a light that shines through every level down to the heels; this is carefulness in everything. Its root is "hakol kol Yaakov": "the first voice, defective" is the voice that is not heard, the service of the heart's will; "the last voice, full" is the Torah. When one's service follows reason and understanding, there is a difference between light and severe mitzvos; but when there is Torah that follows the heart's will, which is above reason and understanding, there is no difference at all between light and severe. And "when the voice is the voice of Yaakov, the hands of Esav do not prevail".
ו׳ (27:25, on the pasuk)
Torah Ohr, Vayishlach, "Vayakam BaLaylah Hu": Question: What is meant by "he brought him wine and he drank", which the Zohar explains as "he cast water into the wine": Yaakov mixed water into it? Answer: Yaakov's intent was to unite the makif (surrounding light) of Tohu with the lights and vessels of Tikkun: that there always be ratzo and shov, running and returning, in one blend, "the return matching the running". There should be a great love "with flames of fire", longing to separate from the wick, and yet afterward "return to the One", "against your will you live", to draw down the light of Ein Sof below precisely through Torah and mitzvos. Wine is ratzo, gevuros and flames of fire rising from below upward; Yaakov "cast in water", which is shov. That is why "vayavei lo" has two cantillation marks (a double merchah): the blending of running and returning, water and wine. And that is why Yaakov is "the perfection of the Avos": not like Avraham, plain kindness without blending, from whom Yishmael came, nor like Yitzchak, gevurah, but the joining of the opposites.
Likkutei Torah, Eikev, "Eretz Harim U'Vekaos": Question: What is the meaning of Yaakov "casting water into the wine"? Answer: There are two kinds of arousal from below: fire and water. "Mountains" are the arousal of ratzo, a raised seal from below upward, love like flames of fire. "Valleys" are a sunken seal: self-nullification and awe, "making oneself like the leftovers", like water that flows down to the low place. The arousal from above drawn down through the arousal of water, sinking and self-nullification, is higher than that drawn down through fire: from a sunken seal below, a "raised seal" is revealed from above, the light of Ein Sof without concealing garments. That is why Yaakov cast water into the wine: to draw down a higher blessing.
ז׳ (27:27, on the pasuk)
Likkutei Sichos vol. 10, Toldos 2: Question: The Sifri says: "'See, the fragrance of my son' (b'ni): behold, it is built (banui); 'like the fragrance of a field': behold, it is destroyed ('Zion shall be plowed as a field'); 'that Hashem has blessed': behold, it is built and perfected in the Time to Come". How can all three be an introduction to a blessing, especially the destruction, the opposite of blessing? And why is the destruction hinted specifically in "field"? Answer: The blessing that follows, "May G-d give you", "give and give again", includes giving for the service of tzaddikim, receiving the flow as it is given ("a cemented cistern that does not lose a drop"), and giving for the service of baalei teshuvah, who innovate by their own power ("a spring that flows ever stronger") and turn willful sins into merits. The House in its first building, with no destruction before it, is the service of tzaddikim; the House destroyed and then built and perfected is teshuvah, which comes after a descent. Teshuvah comes through bitterness and a broken heart, nullifying one's former self: "shall be plowed", loosening the soil. But the purpose of the bitterness is not the plowing but the "field", ready for sowing and growth: the Torah and mitzvos that follow teshuvah, with added life, up to "built and perfected", the Third Beis HaMikdash.
Torah Ohr, Toldos, "Re'eh Rei'ach Bni": Question: Yitzchak thought this was Esav; how could Esav be so precious in his eyes? On one hand "game was in his mouth", he deceived him with questions; on the other, "the voice is the voice of Yaakov": he knew that Hashem's Name was not fluent in Esav's mouth. Answer: Esav is "the dross of gold", the waste of Yitzchak's gevurah, which has the superiority of gold over silver: "the head of Esav is in the lap of Yitzchak". Fragrance is returning light from below upward, raising mayin nukvin: "fragrance restores the soul", like a fainting man revived by a scent; that is why offerings are called "a pleasing fragrance", for the animal soul is raised and transformed. Esav has no inner revelation, only a surrounding level; so "he smelled the fragrance of his garments", the surrounding levels, to draw down the makif "from the dew of the heavens". And "like the fragrance of a field that Hashem has blessed" is the raising of mayin nukvin of the makif, which needs help from above. But all this is by Yitzchak's understanding; in truth it was Yaakov: "his garments" (bigdav) are "his rebellious ones" (bogdav), baalei teshuvah, who are a surrounding level and "draw with greater force".
ח׳ (27:27, on Rashi)
Likkutei Sichos vol. 1, Toldos (secs. 8–9): Question: How did Yitzchak know the fragrance of Gan Eden, "like the fragrance of a field that Hashem has blessed"? Answer: All the Avos were given "a taste of the World to Come", but only a taste; Yitzchak's whole life was like the Time to Come, for at the Akeidah "his soul departed" and a soul of the World to Come was drawn into him, and in the Time to Come it is specifically to Yitzchak that they will say "For you are our father". His distinction is not only that "his soul departed", which is found with others too, but that he was above the world and brought from there into the world: his having been in Gan Eden stayed with him afterward, below. So he said "like the fragrance of a field that Hashem has blessed", Gan Eden: he remembered it from the time he was there. Although ordinarily, when a soul comes down from Gan Eden an angel "strikes it on the mouth" so that it will not confuse the order of service below, Yitzchak brought the matters of Gan Eden with him below.
Notes
[1] Bereishis 21:31.
[2] Yitzchak was forty when he married Rivkah (Bereishis 25:20).
[3] Rashi on Bereishis 28:9 calculates Yaakov's age at the time of the blessings.
[4] Neveilah: an animal that died without proper shechitah, which is forbidden to eat.
[5] Targum Onkelos renders: "It was told to me in prophecy that the curses will not come upon you".
[6] According to the Midrash, these were the garments of Adam, which had come to Nimrod; Esav killed Nimrod and took them.
[7] Rashi's reading follows the punctuation and the Midrash. Yaakov had also bought the birthright from Esav (Bereishis 25:33).
[8] Targum Yonasan says that an angel brought him wine kept since the six days of Creation. The Zohar says that Yaakov mixed water into it; see the notes at the end of the aliyah.
- 1 רש"י בראשית לו, ב
- 2 רש"י בראשית לו, ב
- 3 (לכאורה אם הפירוש של "שא" הוא "השחזה", מהו המשך הפסוק "וקשתך", הרי לכאורה אין משחיזין קשת? ולמה יאמר לו יצחק שישחיז את הקשת? ולכאורה הפירוש של חדד סכינך אינו קאי על "תליך" שהוא החרב, כי לכאורה הרי לא שוחטים עם חרב, וכדיוק לשון רש"י "חדד סכינך", ולא "חדד חרבך", והפסוק לפי פירוש רש"י לכאורה מדבר משני סוגי כלים, א' הוא סכין השחיטה, שלאחרי שיצוד את הציד הזהירו שיחדד את אחד הכלים, היינו הסכין לשחיטה יפה, וסוג הב' הוא החרב והקשת, ובפסוק קורא אותו "תליך וקשתך", והם הנצרכים בשביל הצידה, אבל אינו שוחט עם החרב, ורק משתמש בו אם הוא בסכנה וכיו"ב. ולפי"ז גם הפירוש של שא נא תליך, לכאורה אינו מובן, שהרי אינו שוחט עם החרב? ועוד למה אין רש"י מפרש בפשטות ש"שא נא" שהוא ש"ישא" את הכלים? ולכאורה י"ל שכל זה מתרץ רש"י, בזה שפירש התיבות של "תליך" שהוא החרב, לפני פירושו של התיבות שקודמים בפסוק "שא נא". והוא להודיענו שבאמת אינו מוציא את פירוש הפסוק מפשוטו ש"שא נא" פירשו שישא את החרב וכו', אמנם כיון שפירש רש"י ש"תליך" הוא החרב א"כ הוקשה לו לרש"י לפי"ז למה מקדים הפסוק "כליך", "לפני תליך וקשתך" הי' לו לומר "שא נק תליך וקשתך" בלי "כללך"? דבשלמא אם "תליך" הי' פירושו מה שהוא אחר, ולא חרבך, אם כן כליך הוא החרב, ובפרט שבהמשך הפסוק מבואר שעל חרבך תחי', הייינו שהחרב הוא הכלים של עשיו. וזה מובן אפי' מבלי הפסוק שלקמן, כיו שהפסוק אומר בתחילת הפרשת שעשיו היה יודע ציד, א"כ דבר פשוט הוא שהחרב הוא הכלי שלו. וכן גם מובא ברש"י אח"כ בברכות יעקב "כלי חמס מכרותיהם" שהחרב בידי בני יעקב הוא חמס, כיון ששיך לעשיו. אמנם כיון שהפירוש בתליך הוא החרב א"כ מה הפירוש של כליך? ועוד למה אומר בלשון "נא", היינו בקשה נוספת על הבקשה כללית, וכפירוש רש"י לעיל בדברי הקב"ה אל אברהם "קח נא את" בכדי שלא יאמרו, וכו'. א"כ מה היתה בקשתו של יעקב במיוחד בנוסף על הבקשה הכללית, ואמר למען תרכני נפשך, אבל מה מוסיף באמירת "נא"? וע"ז מבאר שבכליך בא הכתוב לרמז שיצחק ביקש ממנו מלבד הכלים שמפרשם בפסוק תליך וקשתך, רימז לו יצחק עוד כלי, והוא סכין השחיטה. אבל סכין השחיטה הרי אין צריך לקחת עמו כשהולך לצוד וזה נשאר בבית ומשתמש בו כשיחזור מהצידה. א"כ א"א לפרש ע"ז "שא" שישא, היינו שיקחהו. ולכן מפרש רש"י שלגבי הסכין המרומז ביתרון המלה "כליך", צריכים לפרש ש"נא" הוא לשון השחזה, היינו שבקשו שישחיז הסכין בכדי שלא להאכילו נבילה, וע"ז בקשו בלשון "נא", "שא נא",ובקשר לשאר הכלים שמפורטים בכתוב, היינו החרב והקשת ע"ז נשאר כפירוש הפשוט ש"שא נא" שישא את החרב והקשת וילך לצוד ציד. וכל זה שאנו מפרשים כן הוא רק לאחרי שאנו יודעים שהפירוש של "תליך" הוא החרב, וא"כ צריכים לפרש ש"כליך" הוא הסכין, ועל הסכין מפרש ש"שא", הוא מלשון השחזה.
- 4 רש"י בראשית לז, כז
- 5 רש"י שמות כג, יט
- 6 (לכאורה קושיית רש"י "וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק", היינו שאין אדם אחד אוכל שני גדיים למאכלו. ולכאורה א"כ מה מתרץ רש"י "אלא האחד הקריב לפסחו" אבל מ"מ הרי אוכלים הקרבן פסח, א"כ איך יצחק אוכל שני גדיים אף שמאחד עשו פסח? אלא שלכאורה המטעמים שרצה יצחק לא היו יכולים לעשותו מהגדי של פסח, כיו שצריך להיות צלוי, וזה לא המטעמים שאהב, וא"כ הי' צריך גדי אחר להמעטעמים. והנה הוא שלח את עשו להביא לו צבי, אמנם רק כשב או עז כשר לקרבן פסח, א"כ צריך לומר שמלבד מה ששלח את עשו, הי' בדעתו לאכול גדי לקרבן פסח, ולכאורה צירף בזה גם כל המשפחה, וא"כ לא אכלו לבד, ובתיב"ע מביא שאחד הי' לשם פסח, ואחד לשם חגיגה, ולכאורה י"ל, כיון שהפסח נאכל על השובע הי' צריך גם להחגיגה בכדי שיהא נאכל על השובע, אמנם רש"י אינו מביא שהשני הי' חגיגה רק שהי' מטעמים. וצ"ל שקיים יצחק את הדינים של קרבן פסח, כמו שמצינו אצל נח שלמד תורה שהקב"ה אמר לו להביא מהבהמה הטהורה שרק מהם יכול להקריב קרבן. ולפי"ז לכאורה נראה ששלח את עשיו רק להביא את המטעמים, אבל רבקה היתה מכינה לו בלא"ה גדי אחד לקרבן פסח שהי' אוכלו ביחד עם משפחתו. ורש"י לומד מזה שהביאו לו שני גדיים, שזה הי' בפסח, דבלא"ה אין יצחק אוכל שני גדיים, וא"כ צ"ל שאחד הי' לקרבן פסח שבו השתתפו כמה וכמה, והשני הי' למטעמים כמו שבקש. ולכן נמצא שלא אכל יצחק לבדו שני גדיים)
- 7 עי' רש"י מכות כד, א "לא רצה לשקר מתחלה שאמר: אולי ימושני [אבי]. אלא שאמו הכריחתו, ועל פי הדבור. דכתיב: עלי קללתך בני - ומתרגמינן: אלי אתאמר בנבואה [דלא ייתון לווטיא עלך ברי]"
- 8 רש"י סוטה יא, ב
- 9 רש"י בראשית כז, כב
- 10 ראה לקו"ש שיחה ב' לפרשת ויחי שמביא הספרי אל פסוק זה ומבאר אותו, וכן מבאר שם את הפסוק בהמשך: "ויתן לך האלוקים"