039 —מאמרים מלוקט חלק א - אור ליום ה' פ' חיי שרה, כ"ף מרחשון (יום הולדת אדמו"ר מהורש"ב) ה'תשמ"א

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, ומדייק כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בעל יום ההולדת במאמרו ד"ה זה דשנת עטר"ת, מהו אומרו שני חיי שרה, הרי כבר נאמר ויהיו חיי שרה [ומפרט שנותי' במאות עשיריות ואחדות], ולמה כפל עוד לומר שני חיי שרה.

"And the life of Sarah was a hundred years and twenty years and seven years — the years of the life of Sarah."¹ The Rebbe (Rashab), whose birthday it is, points out in his maamar beginning with this verse, of the year 5679²: why does it say "the years of the life of Sarah"? It has already said "and the life of Sarah was" [and detailed her years in hundreds, tens and units] — why repeat "the years of the life of Sarah"?

וגם צ"ל (כמו שמדייק בזהר) מפני מה בשרה דוקא נאמר ימי שני חיי' [ועד שכל הפרשה (חיי שרה) נקראת על שם זה, שמזה משמע שזהו תוכן כל הסדרה], שלא נאמר זה בשארי אמהות.

We also need to understand (as the Zohar points out³) why "the days of the years of her life" is said of Sarah specifically [to the point that the whole parsha is named for it (Chayei Sarah), which implies⁴ that this is the content of the entire portion], while it is not said of the other Matriarchs⁵.

ומביא בזה מאמר הזהר, אתת חוה לעלמא ואתדבקת בחויא כו' אתא נח לעלמא מה כתיב בי' וישת מן היין וישכר כו' אתת שרה ונחתת וסלקת [ולא אתדבקת בי'] כד"א ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו ובגין כך זכתה לחיין עילאין.

He cites on this the words of the Zohar⁶: "Chava came into the world and clung to the serpent⁷…; Noach came into the world⁸ — what is written of him?⁹ 'And he drank of the wine and became drunk'…; Sarah came and went down and came up [and did not cling to it¹⁰], as it says¹¹, 'And Avram went up from Egypt, he and his wife' — and therefore she merited supernal life."

ומסיים (בזהר שם) ועל דא דילה הוו חיין.

And (the Zohar there) concludes: "And therefore the life was hers."

ועפ"ז מבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו הנ"ל שני דיוקים הנ"ל, שדוקא בשרה נאמר ימי שני חיי' (שלא נאמר בשאר אמהות) לפי שדוקא שרה, ע"י שנחתת וסלקת, זכתה לחיין עילאין.

On this basis the Rebbe (Rashab) explains in his maamar¹² both of these points: "the days of the years of her life" is said of Sarah specifically (and not of the other Matriarchs) because Sarah alone, by going down and coming up, merited supernal life.

ומה שכפל עוד פעם לאמר שני חיי שרה, אף שכבר נאמר בתחלה ויהיו חיי שרה, הוא כי "ויהיו חיי שרה" הוא מה שזכתה לחיין עילאין, ו"שני חיי שרה" הו"ע "דילה הוו חיין", דלא רק שזכתה לחיין עילאין אלא גם שהחיין נעשו שלה, "דילה הוו".

And the verse repeats "the years of the life of Sarah", although it already said at the beginning "and the life of Sarah was", because "and the life of Sarah was" is that she merited supernal life, while "the years of the life of Sarah" is "the life was hers": not only did she merit supernal life, but the life became her own — "was hers".

וצריך להבין תוכן שני ענינים אלו.

We need to understand the content of these two matters.

וגם צריך להבין, דמלשון הזהר אתת חוה אתא נח אתת שרה מובן, שיש שייכות בין ג' ענינים אלו.

We also need to understand: from the Zohar's wording — "Chava came… Noach came… Sarah came" — it is evident that these three are connected.

היינו דחוה ונח רצו לפעול אותו הענין שפעלה שרה, אלא שלא עלתה בידם, ולא עוד אלא שעי"ז נעשית אצלם ירידה (אתדבקת בחויא, וישכר).

That is, Chava and Noach wanted to accomplish the same thing that Sarah accomplished, but they did not succeed; moreover, through it they underwent a descent ("clung to the serpent", "became drunk").

משא"כ שרה, אף שגם אצלה היתה (בתחלה) ירידה, ע"י ירידה זו הי' אח"כ העלי', נחתת וסלקת.

Sarah, however — although she too (at first) underwent a descent — through that descent afterwards came the ascent: "she went down and came up".

וצריך להבין השייכות דג' ענינים אלו.

We need to understand how these three are connected.

ב) והנה מעשה אבות סימן לבנים, וידוע שהכוונה בסימן כאן היא לא רק סימן והוראה אלא גם נתינת כח.

2) Now, "the deeds of the Fathers are a sign for the children"¹³, and it is known that "sign" here means not only a sign and a lesson but also the granting of strength¹⁴.

וע"ד הידוע בענין פתח ר' פלוני וכו', דלאחרי שפתח את הצינור והדרך, ועאכו"כ כאשר סלל את הדרך, הרי עי"ז ניתן הכח לכאו"א שיוכל לעשות עבודה זו, ואינו צריך ליגיעה גדולה כ"כ (כבפעם הראשונה).

This is like the well-known explanation¹⁵ of "Rabbi So-and-so opened…": once he has opened the channel and the path — all the more so once he has paved the way — everyone is thereby given the strength to do this service, and does not need such great effort (as the first time)¹⁶.

ועאכו"כ שכן הוא במעשה אבות, מכיון שהם האבות של כאו"א מישראל, והענינים והעבודות שלהם נמשכים בירושה לכאו"א מישראל.

All the more so with the deeds of the Fathers, since they are the fathers of every Jew, and their qualities and their service pass down by inheritance to every Jew¹⁷.

וכן הוא גם בנוגע לאמהות, ובפרט בנוגע לשרה אמנו, הראשונה שבד' אמהות, וכתיב בה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.

So it is also with the Matriarchs¹⁸, and especially with our mother Sarah, the first of the four Matriarchs, of whom it is written¹⁹, "Whatever Sarah tells you, listen to her voice."

ומזה מובן דענין הנ"ל, אתת שרה ונחתת וסלקת, הוא (ככל מעשה אבות ואמהות) הוראה וגם נתינת כח בעבודתו של כאו"א מישראל.

It follows that the matter above — "Sarah came and went down and came up" — is (like all the deeds of the Fathers and Mothers) both a lesson and a granting of strength in the service of every Jew²⁰.

וצריך להבין ההוראה דנחתת וסלקת בהעבודה דבנים לאחרי מ"ת.

We need to understand the lesson of "went down and came up" for the service of the children after the Giving of the Torah.

ג) ונקודת הענין בזה הוא כמו שמבאר בעל יום ההולדת במאמרו הנ"ל, דעבודת ה' צריכה להיות בשמחה דוקא כמ"ש עבדו את ה' בשמחה.

3) The core of the matter is as the one whose birthday it is explains in his maamar mentioned above²¹: the service of G‑d must be specifically with joy, as it says²², "Serve G‑d with joy."

ועד שהשמחה בעבודת ה' היא עיקר גדול, וכידוע פירוש האריז"ל והובא בתניא עה"פ תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו', ואיתא בתו"א דמה שהאריז"ל זכה לרוה"ק הוא ע"י שמחה של מצוה [ומכיון שזהו סיפור בתורה (שבעל פה) מלשון הוראה, הרי זה הוראה לכאו"א מישראל], דכאשר העבודה היא בשמחה, אז העבודה היא בשלימות [ועי"ז נעשה שלימות גם בהעולם. שהרי תכלית הבריאה היא בשביל ישראל שנקראים ראשית, ופירוש בשביל ישראל הוא בשביל העבודה דישראל [שזהו עיקר מציאותם, כמארז"ל אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני], היינו שישראל ע"י עבודתם פועלים שהעולם יהי' בתכלית השלימות. דהגם שעולם על מילואו נברא, ובפרט ע"פ הידוע שמהטעמים על בריאת העולם הוא לפי שעלה ברצונו ית' להטיב לברואיו, שטבע הטוב להטיב, שמזה מובן שבריאת העולם (מלכתחילה) הי' בשלימות, מ"מ, ענין זה גופא דלהטיב לברואיו, הוא אחד הטעמים על זה שעלה ברצונו ית' שהבריאה תהי' בשביל ישראל ובשביל התורה, שעי"ז יושפע להנבראים שלימות הטוב, ע"י שישראל ע"י עבודתם יוסיפו שלימות בהעולם, שלימות נעלית יותר מהשלימות דעולם כמו שהוא מצד הבריאה. ומכיון ששלימות העבודה היא כאשר היא בשמחה, לכן עי"ז מתוסף גם בהשלימות דעולם, שנעשה ע"י עבודת ישראל].

Indeed, joy in the service of G‑d is a cardinal principle, as is known from the Arizal's explanation²³, cited in Tanya²⁴, of the verse²⁵ "Because you did not serve G‑d your G‑d with joy…"; and Torah Ohr states²⁶ that the Arizal merited Divine inspiration²⁷ through the joy of a mitzvah [and since this is a story told in the (Oral) Torah, a word related to hora'ah, instruction²⁸, it is a lesson for every Jew]. When the service is with joy, the service is complete [and through it the world too becomes complete. For the purpose of creation is for the sake of Israel, who are called "first"²⁹; and "for the sake of Israel" means for the sake of Israel's service [which is the essence of their existence, as our Sages say³⁰, "I was created only to serve my Maker"]: through their service Israel bring the world to its utmost perfection. True, the world was created in its fullness³¹, especially according to the known teaching³² that one of the reasons for creation is that it arose in His blessed will to do good to His creatures, for it is the nature of the good to do good³³ — from which it is clear that the world was (from the outset) created complete. Nevertheless, this very desire to do good to His creatures is one of the reasons it arose in His blessed will that creation be for the sake²⁹ of Israel and for the sake of the Torah: so that the fullness of good would flow to the creations through Israel adding, by their service, a perfection to the world higher than the world's perfection as it was created. And since the service is complete when it is with joy, joy adds to the world's perfection brought about by Israel's service].

ולא זו בלבד ששלימות העבודה היא כאשר היא בשמחה, אלא שהשמחה בעבודת ה' היא גם הכרח בעבודת ה', שלכן כאשר חסר השמחה בעבודת ה' מגיע על זה עונש ח"ו כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו', כי ענין העבודה הוא להמשיך גילוי אלקות למטה וזה נעשה ע"י השמחה.

Not only is the service complete when it is with joy, but joy is also essential to the service of G‑d. That is why, when joy is lacking in the service of G‑d, punishment, G‑d forbid, follows, as it says²⁵, "Because you did not serve G‑d your G‑d with joy…" — for the purpose of the service is to draw down a revelation of G‑dliness below, and that is accomplished through joy.

אך ביחד ע"ז כתיב עבדו את ה' ביראה, אלא שבפסוק זה עצמו ממשיך וגילו ברעדה, שצ"ל שמחה.

Yet together with this it is written³⁴, "Serve G‑d with fear" — though the same verse continues, "and rejoice with trembling", so there must be joy.

אלא כאשר השמחה היא במורגש, אפשר שמזה יבוא להרגשת הישות, ועי"ז לכמה דברים בלתי רצויים שמסתעפים מזה.

But when the joy is felt, it may lead to a sense of self, and from there to a number of undesirable things that branch out of it.

ולכן צ"ל עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, שעי"ז תהי' השמחה (שלא בבחי' מורגש, כ"א) בבחי' ביטול וענוה, ובלשון הכתוב ויספו ענוים בה' שמחה, שהשמחה היא ביחד או מצד הענוה והביטול (וכדלקמן סעיף ו).

Therefore there must be "Serve G‑d with fear and rejoice with trembling", so that the joy will be (not a felt joy, but) one of self-nullification and humility — in the words of the verse³⁵, "The humble shall increase their joy in G‑d": the joy goes together with, or comes from, humility and self-nullification (as explained below, section 6).

ד) ועפ"ז מבאר בעל יום ההולדת במאמרו הנ"ל ענין אתת חוה כו' אתת שרה כו', שהצד השוה שבהם הוא שרצו לפעול ענין השמחה.

4) On this basis the one whose birthday it is explains in his maamar mentioned above³⁶ "Chava came… Sarah came…": what they have in common is that they wanted to bring about joy.

כמארז"ל גבי חוה אשכול של ענבים סחטה ונתנה לו, ובנח כתיב ויטע כרם וישת מן היין, דיין הו"ע השמחה כמ"ש יין המשמח אלקים ואנשים.

As our Sages say of Chava³⁷, "She squeezed a cluster of grapes and gave it to him"; and of Noach it is written³⁸, "He planted a vineyard and drank of the wine" — and wine stands for joy, as it says³⁹, "wine that gladdens G‑d and men".

אלא שבחוה היתה השמחה בבחי' מורגש, דבחוה כתיב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא גו' שזהו"ע ההרגשה.

But with Chava the joy was a felt joy, for of Chava it is written⁴⁰, "And the woman saw that the tree was good to eat and that it was a delight…" — which is the matter of feeling⁴¹.

ונח רצה לתקן את חטא עה"ד, שהוא ענין ההרגשה, ע"י הרגשה, ולא עלתה בידו.

And Noach wanted to rectify the sin of the Tree of Knowledge⁴² — which is the matter of feeling — through feeling, and he did not succeed.

דוישת מן היין הביא אותו (לא לשמחה שבבחי' ביטול, יין המשמח, כי אם) לוישכר, יין המשכר.

For "he drank of the wine" brought him (not to a joy of self-nullification — "wine that gladdens" — but) to "he became drunk" — wine that intoxicates.

והגם דבשכרות הוא העדר ההרגשה, אבל העדר ההרגשה שבזה הוא לא מצד הענוה והביטול כ"א מצד בלבול הדעת (וההרגשה).

And although drunkenness is an absence of feeling, that absence of feeling comes not from humility and self-nullification but from confusion of the mind (and of feeling).

והתיקון על חטא עה"ד (ענין ההרגשה) נעשה ע"י שרה דוקא [כמבואר בקבלה ששרה תיקנה מה שקלקלה חוה], דשרה היא בחי' מלכות [שלכן נקראת שרה מלשון שררה],ענין הביטול, ולכן על ידה דוקא נעשה התיקון, שמחה שבבחי' ביטול.

The rectification of the sin of the Tree of Knowledge (the matter of feeling) was accomplished specifically by Sarah [as explained in Kabbalah⁴³, that Sarah rectified what Chava had spoiled], for Sarah is the level of Malchus⁴⁴ [which is why she is called Sarah, from serarah, dominion⁴⁵]⁴⁶ — the matter of self-nullification; therefore through her specifically the rectification came about: joy that is self-nullification.

וזהו אתת שרה ונחתת וסלקת, שמצד הביטול שבמלכות הנה גם כשהיא יורדת למטה, הירידה (נחתת) היא בשביל העלי' (וסלקת), דירידת המלכות למטה היא בכדי לברר ולתקן הניצוצות דקדושה שנמצאים למטה ולהעלותם למעלה.

This is "Sarah came and went down and came up": because of the self-nullification of Malchus, even when it descends below, the descent ("went down") is for the sake of the ascent ("came up") — Malchus descends below in order to refine and rectify the sparks of holiness found below and raise them up.

וכמו"כ הוא בירידת (אברהם ו)שרה למצרים (בגשמיות), שזה הי' בכדי שהעלי' ממצרים, ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו, תהי' באופן של ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, שזה נעשה ע"י שרה כמ"ש ולאברם הטיב בעבורה.

So too with the descent of (Avraham and) Sarah to Egypt (physically): it was in order⁴⁷ that the ascent from Egypt — "And Avram went up from Egypt, he and his wife"¹¹ — would be in the manner of "And Avram was very rich in cattle, in silver and in gold"⁴⁸, which came about through Sarah, as it says⁴⁹, "And he treated Avram well for her sake."

ועי"ז זכתה לחיין עילאין, ועד אשר דילה הוו חיין, שהחיין הן דילה (גם) במורגש, דלהיות שהמלכות היא בבחי' ביטול בעצם לכן גם המורגש שבה הוא בבחי' ביטול.

Through this she merited supernal life, to the point that "the life was hers" — the life is hers (also) as something felt: since Malchus is in its essence self-nullification, even what is felt in it is self-nullification.

ובעבודה הוא, דגם כשהשמחה היא בהתגלות מ"מ היא בבחי' ביטול [ובדוגמת מלך שעם היותו ברוממות ובשמחה, עוז וחדוה במקומו, אין זה בבחי' ישות].

In terms of service: even when the joy is revealed, it is still self-nullification [like a king who, though exalted and joyous — "strength and gladness are in His place"⁵⁰ — is not self-important].

ולכן משמחה זו, הנה נוסף על שאינו שייך שיהיו מזה תוצאות בלתי רצויות (כמו שהי' בחוה ובנח), אלא אדרבא היא מביאה לתכלית העילוי, ועד לדרגא שבדוגמת לעתיד לבוא, וכמבואר בהמאמר (של בעל יום ההולדת) שענין דילה הוו חיין הוא דוגמת ונחי' לפניו שיהי' לעתיד, חיים בתכלית השלימות.

Therefore, not only can such joy have no undesirable results (as happened with Chava and Noach) — on the contrary, it brings to the highest elevation, to a level resembling the Time to Come. As explained in the maamar (of the one whose birthday it is)⁵¹, "the life was hers" is akin to "and we shall live before Him"⁵² of the Time to Come — life in its utmost perfection.

ה) ויש לקשר זה עם הכתוב אז ימלא שחוק פינו, שלעתיד לבוא תהי' השמחה בתכלית השלימות, ועד שהשמחה דעכשיו, גם כשהיא בתכלית השלימות (עד כמה שאפשר להיות עכשיו), היא באין ערוך לגבי השמחה והשחוק שיהיו לעתיד לבוא, אז ימלא שחוק פינו.

5) This can be connected with the verse⁵³ "Then our mouth will be filled with laughter": in the Time to Come joy will be in its utmost perfection — so much so that the joy of the present, even at its most perfect (as far as is possible now), bears no comparison to the joy and laughter of the Time to Come⁵⁴, "then our mouth will be filled with laughter."

והגם שהשמחה דלעתיד לבוא תבוא (ככל הענינים דלעתיד) ע"י עבודת ה' בשמחה במשך זמן הגלות, מ"מ השכר שיהי' מזה לעתיד לבוא (אז ימלא שחוק פינו) הוא שלא בערך ועד שלא בערך כלל, ועד שהוא למעלה מגדר שכר.

And although the joy of the Time to Come will come (like everything of the Time to Come⁵⁵) through serving G‑d with joy during the time of exile, the reward for it in the Time to Come ("then our mouth will be filled with laughter") is beyond comparison — utterly beyond comparison — to the point of being above the category of reward.

ועפ"ז יש לבאר מה שבנה של שרה, ששרה התפללה עליו וביותר (עוד יותר מאברהם אבינו), נקרא בשם יצחק על שם צחוק עשה לי אלקים, כי ענין דילה הוו חיין (דשרה) הוא כמו ונחי' לפניו שיהי' לעתיד (כנ"ל מהמאמר דבעל יום ההולדת), וזהו שבנה של שרה הוא יצחק שענינו הוא צחוק ושמחה, ועד לשחוק ושמחה שבדוגמת ימלא שחוק פינו דלעתיד לבוא, שלכן לעתיד לבוא יאמרו ליצחק (דוקא) כי אתה אבינו.

On this basis we can explain why Sarah's son — for whom Sarah prayed, and prayed most (even more than our father Avraham⁵⁶) — is named Yitzchak, after "G‑d has made laughter for me"⁵⁷. For Sarah's "the life was hers" is like "and we shall live before Him" of the Time to Come (as explained above from the maamar of the one whose birthday it is); therefore Sarah's son is Yitzchak, whose quality is laughter and joy — up to the laughter and joy resembling "then our mouth will be filled with laughter" of the Time to Come⁵⁸. That is why in the Time to Come they will say to Yitzchak (specifically), "For you are our father"⁵⁹.

ו) וביאור ענין השמחה שבבחי' ביטול (ועד שגם כשהשמחה היא בהתגלות מ"מ היא בבחי' ביטול), הנה אמיתית ענין השמחה בא מצד הענוה והביטול, כמ"ש ויספו ענוים בה' שמחה.

6) The explanation of joy that is self-nullification (to the point that even revealed joy is self-nullification): true joy comes from humility and self-nullification, as it says³⁵, "The humble shall increase their joy in G‑d."

וביאור השייכות דענוה ושמחה (אף שלכאורה הם שני ענינים הפכיים), מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בד"ה ויספו ענוים בה' שמחה [ובכמה דרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז, וגם במאמר הנ"ל של בעל יום ההולדת], דענין הענוה הוא לא שהעניו טועה בעצמו ואינו יודע את מעלותיו, כי אם, דהגם שהוא יודע את המעלות שלו, ועד שיודע את כל המעלות שלו [דכאו"א מישראל, אפילו אלו שהנהגתם היא שלא כדבעי כלל, לא רק שיש להם מצוות אלא שהמצוות ממלאים את מציאותם, ובלשון רז"ל מלאים מצוות כרימון, ובפרט אשר ועמך כולם צדיקים וכל ישראל בחזקת כשרות], מ"מ אינו נעשה עי"ז למציאות בעיני עצמו ועאכו"כ שאינו בבחי' ישות, כי יודע את האמת שהמעלות שיש לו אינם כחו ועוצם ידו כ"א ניתנו לו (הכחות על זה) מלמעלה, ובאם היו נותנים כחות אלו לאחר הי' ג"כ במדריגה זו, ומצד הענוה והביטול שלו הוא חושב, שאילו היו כחות אלו אצל אחר הי' מגלה אותם עוד יותר.

How humility and joy go together (though they seem to be opposites) is explained by the Alter Rebbe in the maamar beginning "The humble shall increase their joy in G‑d"⁶⁰ [and in a number of discourses of our Rebbeim after him⁶¹, and also in the above maamar of the one whose birthday it is]: humility does not mean that the humble person deceives himself and does not know his good qualities. Rather, although he knows his qualities — knows all of them [for every Jew, even one whose conduct is not at all as it should be, not only has mitzvos, but the mitzvos fill his whole being; in the words of our Sages⁶², "full of mitzvos like a pomegranate"; and especially since "Your people are all righteous"⁶³ and every Jew is presumed to be upright⁶⁴] — he does not thereby become something in his own eyes, still less self-important. For he knows the truth: the qualities he has are not his own strength and the might of his hand; they (the powers for them) were given to him from Above, and had these powers been given to another, the other would also be on this level. And out of his humility and self-nullification he thinks that had these powers been with another, he would have revealed them even more.

וענוה זו [מכיון שהוא יודע את המעלות, אלא שאינו נעשה עי"ז למציאות] הנה לא רק שאינה מביאה להיפך השמחה, אלא אדרבא, הענוה והביטול שלו (שחושב שאינו מגיע לו כלום) מביאה אותו לשמחה גדולה ושלימה.

Such humility [since he knows his qualities but does not become something in his own eyes] not only does not lead to the opposite of joy — on the contrary, his humility and self-nullification (thinking that nothing is due to him) bring him to great and complete joy.

דשלימות השמחה היא דוקא במי שהוא בטל, כמבואר בהמאמר בארוכה.

For complete joy is found specifically in one who is self-nullified, as the maamar explains at length.

ומכיון שהשמחה באה בסיבת הענוה והביטול, לכן גם השמחה עצמה (גם כשהיא בהתגלות) היא בבחי' ביטול.

And since the joy comes because of the humility and self-nullification, the joy itself (even when revealed) is self-nullification.

ז) וזהו ויהיו חיי שרה גו' שני חיי שרה, ויהיו חיי שרה הוא מה שזכתה לחיין עילאין.

7) This is "And the life of Sarah was… the years of the life of Sarah": "And the life of Sarah was" is that she merited supernal life.

ומפרט בזה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שקאי על כל הספירות.

And it details "a hundred years and twenty years and seven years", which refer to all the sefiros⁶⁵.

וכמבואר בהמאמר דמאה שנה הוא בחי' אריך כמו שמאיר בו בחי' עתיק, שלכן נאמר (מאה) שנה לשון יחיד, ויש לומר שבנדו"ד למעלה מבחי' אחד.

As the maamar explains⁶⁶, "a hundred years" is the level of Arich as Atik shines in it, which is why it says (a hundred) shanah, "year", in the singular — and it may be said that in our case this is higher than the level of "one"⁶⁷.

ועשרים שנה הוא בחי' חו"ב, ושבע שנים הוא בחי' ז' מדות, שבעת ימי הבנין.

"Twenty years" is Chochmah and Binah, and "seven years" is the seven middos, the seven days of building.

ואח"כ מוסיף שני חיי שרה, דילה הוו חיין, שהחיין הן דילה (גם) במורגש, שבעבודה הו"ע הביטול בהשמחה (גם) כמו שהיא בהתגלות (כנ"ל מהמאמר דבעל יום ההולדת).

Then it adds "the years of the life of Sarah" — "the life was hers": the life is hers (also) as something felt; in service, this is self-nullification within joy (even) as it is revealed (as explained above from the maamar of the one whose birthday it is).

וזהו גם הטעם לזה שבהסיום שני חיי שרה אינו מפרט המספרים דמאה עשרים ושבע, כי זה שגם המורגש הוא בביטול, שהוא יחוד שני ענינים הפכים (מורגש וביטול), הוא מבחי' שלמעלה מהתחלקות.

This is also why the conclusion, "the years of the life of Sarah", does not detail the numbers one hundred, twenty and seven: that even what is felt is self-nullified — a union of two opposites (feeling and self-nullification) — comes from a level above division⁶⁸.

וזהו העילוי דשני חיי שרה על חיי שרה מאה שנה וגו', דענין מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, עם היותו נעלה ביותר, כמובן גם מפרש"י עה"פ, מ"מ הם ג' ענינים חלוקים, משא"כ שני חיי שרה הוא שכולן שוין, למעלה מהתחלקות.

And this is the superiority of "the years of the life of Sarah" over "the life of Sarah was a hundred years…": a hundred years, twenty years and seven years, lofty as it is (as is also clear from Rashi on the verse), is still three separate matters, whereas "the years of the life of Sarah" means "all of them were equal"⁶⁹ — above division.

ומצד בחינה זו (שלמעלה מהתחלקות), גם המורגש הוא בביטול, דילה הוו חיין.

And by virtue of this level (above division), even what is felt is self-nullified⁷⁰ — "the life was hers".

ויש לומר, דע"י ענין דילה הוו חיין בעבודה, שגם המורגש (שמחה שבהתגלות) הוא בביטול (כפירוש בעל יום ההולדת בדידה הוו חיין), עי"ז נעשה דילה הוו חיין גם בפשטות, שהחיים הן שלה והיא נעשית בעה"ב על החיים.

It may be said that through "the life was hers" in service — even what is felt (revealed joy) is self-nullified (as the one whose birthday it is explains "the life was hers") — "the life was hers" comes about also in its plain sense: the life is hers, and she becomes master over life.

כי שמחה פורץ כל הגדרים, ולכן ע"י השמחה בהתגלות (ובבחי' ביטול) נעשה תגבורת החיים (למעלה מגדר והגבלה), וע"ד הידוע בענין יצחק [שענינו הוא צחוק ושמחה, כנ"ל], שהגבורות דיצחק הו"ע תגבורת החיות (ותגבורת הברכות), ועד לחיים בתכלית השלימות, דוגמת ונחי' לפניו שיהי' לעתיד לבוא.

For joy breaks through all bounds⁷¹; therefore through revealed joy (that is self-nullification) comes an intensification of life (above bounds and limits). This is like what is known⁷² about Yitzchak [whose quality is laughter and joy, as above]: the gevuros of Yitzchak are an intensification of vitality (and an intensification of blessings), up to life in its utmost perfection, akin to "and we shall live before Him" of the Time to Come.

ח) ומעשה אבות סימן לבנים, שהעבודה דשרה היא הוראה ונתינת כח לכאו"א מישראל [ועד שענין זה שבכאו"א מישראל הוא (ככל הענינים דהאבות והאמהות) בירושה], שיוכל לעבוד את ה' בשמחה בהתגלות, והשמחה תהי' מיוסדת על ענין הביטול, ונפשי כעפר לכל תהי'.

8) "The deeds of the Fathers are a sign for the children": Sarah's service is a lesson and a granting of strength to every Jew [indeed, this is in every Jew (like all the qualities of the Fathers and Mothers) as an inheritance⁷³] to serve G‑d with revealed joy, a joy founded on self-nullification — "and let my soul be as dust to all"⁷⁴.

ולכן אין חשששיסתעף מזה איזה ענין בלתי רצוי ח"ו, ואדרבא, מכיון ששמחה פורץ גדר, הנה ע"י השמחה יוסיף אומץ בעבודתו ביתר שאת וביתר עז, עד לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, ענין תגבורת החיות בעבודה.

Therefore there is no concern⁷⁵ that anything undesirable, G‑d forbid, will branch out of it. On the contrary: since joy breaks through bounds, through joy he will add vigor to his service with ever greater strength, up to a service above measure and limit — an intensification of vitality in service.

ועי"ז נעשה גם תגבורת החיים כפשוטו, אריכות ימים ושנים טובות בפשטות.

And through this comes also an intensification of life in the plain sense: long life and good years, literally.

ט) ויש לקשר זה עם יום ההולדת של כ"ק אדמו"ר נ"ע דשנה זו, (סיום וחותם) שנה המאה ועשרים, דאיתא בזהר עה"פ והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהוא רמז למשה כו' שממשיך חיין לבני נשא (לכאו"א מישראל) מההוא אילנא דחיין, שבזה נכלל גם אריכות ימים בפשטות, וכדאיתא בזהר שם (לפנ"ז) בשגם דא משה כו' ומחילא דא קיימין בני נשא בעלמא יומין סגיאין.

9) This can be connected with this year's birthday of the Rebbe (Rashab) — (the close and seal of) his hundred-and-twentieth year⁷⁶. The Zohar says⁷⁷ on the verse⁷⁸ "and his days shall be a hundred and twenty years" that it alludes to Moshe…, who draws life to mankind (to every Jew) from that Tree of Life — which includes long life in the plain sense. As the Zohar there says (earlier), "Beshagam⁷⁸ — this is Moshe⁷⁹…, and by this power people live in the world many days."

וענין זה ממשיך משה גם עכשיו, כמו שממשיך בזהר שם משה לא מית כו', וארז"ל מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש.

And Moshe draws this down even now, as the Zohar there continues, "Moshe did not die…"; and our Sages say⁸⁰, "Just as there he stood and served, so here he stands and serves."

וכמו שהוא במשה רבינו רעיא מהימנא, כמו"כ הוא ברועי ישראל שבכל דור ודור, עד לבעל יום ההולדת ובנו כ"ק מו"ח אדמו"ר ממלא מקומו, וכידוע המכתב של כ"ק מו"ח אדמו"ר (בנוגע לאביו. ומזה מובן שכ"ה גם אצלו) שרועי ישראל לא יפרדו ח"ו מעל צאן מרעיתם, שהוא ע"ד מארז"ל הנ"ל בנוגע למשה מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, שגם עכשיו הוא (בעל יום ההולדת, ובמילא מובן – בנו ממלא מקומו) ממליץ זכות על כל אחד ואחת מישראל, וממשיך להם ברכות הצלחות וישועות, ועד שממשיך מבחי' אילנא דחיין (עץ החיים) וגם אריכות ימים בפשטות לכל אחד ואחת מישראל.

And as with Moshe Rabbeinu, the faithful shepherd, so with the shepherds of Israel in every generation — up to the one whose birthday it is, and his son, my revered father-in-law the Rebbe, his successor. As is known from the letter of my revered father-in-law the Rebbe⁸¹ (regarding his father; and from this it is understood that the same applies to him⁸²), the shepherds of Israel do not, G‑d forbid, part from the flock they tend — like the Sages' teaching above about Moshe, "just as there he stood and served, so here he stands and serves." Even now he (the one whose birthday it is, and so too, of course, his son and successor) pleads in favor of every Jew, man and woman, and draws down to them blessings, success and salvations — even drawing from the Tree of Life long life, in the plain sense, for every Jew.

י) והנה כמו שענין דילה הוו חיין (דשרה) הוא דוגמת ונחי' לפניו שיהי' לעתיד (כנ"ל סוף סעיף ד וסעיף ה מהמאמר דבעל יום ההולדת), עד"ז הוא גם בענין הנתינת כח שנמשך מזה לכל אחד מישראל על העבודה בשמחה (כנ"ל סעיף ח), שע"י העבודה בשמחה נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד<52> ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו.

10) Just as Sarah's "the life was hers" is akin to "and we shall live before Him" of the Time to Come (as above, end of section 4 and section 5, from the maamar of the one whose birthday it is), so too with the strength drawn from it to every Jew for serving with joy (as above, section 8): through serving with joy we will very soon merit the fulfillment of the promise <52> "on the third day He will raise us up, and we shall live before Him."

והענין הוא, דהנה מבואר בלקו"ת (ד"ה יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו), דיומיים הם בחי' ממכ"ע וסוכ"ע, וביום השלישי הוא בחי' שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע.

The explanation: Likkutei Torah (in the maamar beginning "He will revive us after two days; on the third day He will raise us up, and we shall live before Him"⁸³) explains that the "two days" are the levels of memalei kol almin and sovev kol almin, while "on the third day" is a level above even sovev kol almin.

היינו שאין בו שום מדידות והגבלות, גם לא המדידה דסוכ"ע.

That is, it has no measures and limits at all — not even the measure of sovev kol almin.

ומכיון ששמחה פורץ גדר, וע"י השמחה מגיעים (כנ"ל סעיף ח) לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, לכן השמחה (בעבודת ה') היא הכנה קרובה וכלי לגילוי בחי' ביום השלישי (יקימנו ונחי' לפניו), בחי' שלמעלה (גם) מבחי' סוכ"ע, שגילוי זה יהי' בביהמ"ק השלישי, וכהפירוש דביום השלישי קאי על ביהמ"ק השלישי, שיבנה מלך המשיח, מלך מבית דוד.

And since joy breaks through bounds, and through joy one reaches (as above, section 8) a service above measure and limit, joy (in serving G‑d) is the immediate preparation and vessel for the revelation of "on the third day (He will raise us up, and we shall live before Him)" — a level above (even) sovev kol almin. This revelation will be in the Third Beis HaMikdash, as the verse "on the third day" is interpreted⁸⁴ as referring to the Third Beis HaMikdash, which will be built by King Moshiach⁸⁵, a king from the House of David⁸⁶.

וגם ענין זה שייך במיוחד לענין השמחה, כמובן מזה שהרמב"ם מביא ראי' על ענין השמחה שישמח אדם (כל אדם) בעשיית המצוה מדוד מלך ישראל דכתיב בי' והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'.

This too is especially connected with joy, as is evident from the Rambam⁸⁷ bringing proof that a person (any person) should rejoice in doing a mitzvah from David, King of Israel, of whom it is written⁸⁸, "And King⁸⁹ David was leaping and dancing before G‑d…"

ויש לומר הביאור בזה, דדוד מלך ישראל הו"ע ספירת המלכות, וזהו שהי' בתכלית הביטול, אם לא שויתי ודוממתי, כי מלכות היא בחי' ביטול, כנ"ל (סעיף ד).

The explanation may be: David, King of Israel, is the sefirah of Malchus⁹⁰, and so he was utterly self-nullified — "Surely I have stilled and quieted my soul"⁹¹ — for Malchus is self-nullification, as above (section 4).

וזהו שעבודתו היתה בשמחה גדולה, והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה', כי מצד הביטול דמלכות גם כשהשמחה היא בהתגלות אין שייך שיסתעף מזה ענין בלתי רצוי.

That is why his service was with great joy — "and King David was leaping and dancing before G‑d" — for because of the self-nullification of Malchus, even when the joy is revealed nothing undesirable can branch out of it.

ומכיון שדוד מלך ישראל חי וקיים, היינו שהוא חי וקיים (בכאו"א מישראל) בתור דוד מלך ישראל (הביטול דמלכות), לכן הוא נותן הכח לכל אחד מישראל שישמח בעשיית המצוה (אף שעבודה גדולה היא), ושהשמחה תהי' באופן הרצוי.

And since "David, King of Israel, lives and endures"⁹² — he lives and endures (in every Jew) as David, King of Israel (the self-nullification of Malchus) — he gives every Jew the strength to rejoice in doing a mitzvah (though it is a great task⁹³), and for the joy to be as it should be.

יא) וע"י השמחה בעשיית המצוה, כולל גם בקיום הציווי וכל מעשיך יהיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו, יפרצו את גדרי הגלות, ואתי מר דא מלכא משיחא, דוד מלך ישראל, יחד עם משה רבינו רעיא מהימנא, שהרי גואל ראשון הוא גואל אחרון, כולל גם הרעיא מהימנא שבכל דור ודור עד להרעיא מהימנא של דורנו הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שבקרוב ממש תקויים ההבטחה הקיצו ורננו שוכני עפר ועמהם יחד נלך לקבל פני משיח צדקנו, ושמחת עולם על ראשם, במהרה בימינו ממש.

11) Through joy in doing mitzvos — including in fulfilling the commands⁹⁴ "Let all⁹⁵ your deeds be for the sake of Heaven" and "Know Him in all⁹⁶ your ways" — the bounds of exile will be broken through, and "the master will come — this is King Moshiach", David, King of Israel, together with Moshe Rabbeinu, the faithful shepherd, for "the first redeemer is the final redeemer"⁹⁷; including the faithful shepherd of every generation, up to the faithful shepherd of our generation, my revered father-in-law the Rebbe, leader of our generation. Very soon the promise will be fulfilled, "Awake and sing, you who dwell in the dust"⁹⁸, and together with them we will go to greet our righteous Moshiach, "with everlasting joy upon their heads"⁹⁹, speedily in our days, truly.

*) יצא לאור בקונטרס כ"ף מרחשון – תשמ"ח, "לקראת כ"ף מרחשון הבעל"ט, יום הולדת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע . . מוצש"ק ט"ו מ"ח, שנת הקהל, שנת תשמח".

*) Published in the booklet Chof MarCheshvan 5748, "in preparation for the coming 20 MarCheshvan, the birthday of the Rebbe (Rashab) . . Motzaei Shabbos, 15 MarCheshvan, the Hakhel year, 5748."