040 —מאמרים מלוקט חלק א - אור ליום ה' פ' חיי שרה, כ"ף מרחשון ה'תשמ"ה

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, ומדייק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בעל יום ההולדת במאמרו ד"ה זה דשנת עטר"ת, הרי כבר נאמר ויהיו חיי שרה [ומפרט שנותי' במאות עשיריות ואחדות], ומה מוסיף שני חיי שרה.

"And the life of Sarah was a hundred years and twenty years and seven years — the years of the life of Sarah."¹ The Rebbe (Rashab), whose birthday it is, points out in his maamar beginning with this verse, of the year 5679²: it has already said "and the life of Sarah was" [and detailed her years in hundreds, tens and units] — what does "the years of the life of Sarah" add?

ומבאר זה ע"פ מה דאיתא בזהר דהטעם על זה שבשרה דוקא נאמר ימי שני חיי' שלא נאמר בשאר אמהות, הוא, כי שרה נחתת (למצרים) וסלקת כד"א ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו, ובגין כך זכתה לחיין עילאין.

He explains it according to the Zohar³: the reason "the days of the years of her life" is said of Sarah specifically, and not of the other Matriarchs⁴, is that Sarah "went down (to Egypt) and came up, as it says⁵, 'And Avram went up from Egypt, he and his wife' — and therefore she merited supernal life."

ומסיים (בזהר שם) ועל דא דילה הוו חיין.

And (the Zohar there) concludes: "And therefore the life was hers."

ועפ"ז מבאר בהמאמר מה שכפל עוד פעם לומר שני חיי שרה, כי ויהיו חיי שרה הוא שזכתה לחיין עילאין, ושני חיי שרה הוא שהחיין נעשו שלה, דילה הוו [וכמבואר בהמאמר החילוק דשני הענינים].

On this basis the maamar explains⁶ why the verse repeats "the years of the life of Sarah": "and the life of Sarah was" is that she merited supernal life, and "the years of the life of Sarah" is that the life became her own — "was hers" [as the maamar explains⁷ the difference between the two].

וצריך להבין הקשר והשייכות דפירוש המאמר ששני חיי שרה הוא שהחיין נעשו שלה, עם פירוש רש"י עה"פ ששני חיי שרה הוא שכולן שוין לטובה.

We need to understand the connection between the maamar's explanation — that "the years of the life of Sarah" means the life became hers — and Rashi's explanation⁸ of the verse, that "the years of the life of Sarah" means that all of them were equally good.

ב) ויובן זה בהקדים דכל הסיפורים שבתורה (מלשון הוראה) הם הוראות לכאו"א מישראל.

2) This will be understood by first noting that all the stories in the Torah (a word related to hora'ah, instruction⁹) are lessons for every Jew.

ובפרט מעשה אבות [ואמהות] שהם סימן ונתינת כח לבנים.

Especially the deeds of the Fathers [and Mothers], which are a sign and a granting of strength to the children¹⁰.

דכיון שהם האבות [והאמהות] של כל אחד מישראל, לכן הענינים והעבודות שלהם נמשכים בירושה לכל אחד מישראל.

For since they are the fathers [and mothers] of every Jew, their qualities and their service pass down by inheritance to every Jew¹¹.

ועפ"ז, זה שהתורה מספרת שכל שני חיי שרה הם שוין לטובה הוא הוראה ונתינת כח לכל אחד מישראל שכל שנותיו יהיו שוים לטובה.

Accordingly, the Torah's telling us that all the years of Sarah's life were equally good is a lesson and a granting of strength to every Jew, that all his years should be equally good.

וצריך ביאור, דהוראה לאדם שייכת (לכאורה) בנוגע לההוה והעתיד ולא בנוגע להעבר, וכיון שידע אינש בנפשי' מעמדו ומצבו בעבר, ומאי עביד באורתא ובהימים שלפנ"ז [ואפילו הענינים שעשה בשוגג, הם מהתגברות נפש הבהמית], איך שייך לומר לו הוראה שכל שנותיו (גם שנותיו שבעבר) יהיו שוין לטובה.

This needs explanation: a lesson to a person (seemingly) applies to the present and the future, not to the past. Since "a person knows in his own soul" his standing and state in the past, and "what he did last night"¹² and on the days before [even the things he did unintentionally come from the animal soul gaining the upper hand¹³], how can he be given a lesson that all his years (including his past years) should be equally good?

ויש לומר הביאור בזה, דע"י תשובה מאהבה משנים גם את העבר, ולכן בכחו של כל אחד (גם מי שחטא ופגם והעביר את הדרך) שכל שנותיו (גם שנותיו שבעבר) יהיו שוין לטובה.

The explanation may be that through teshuvah out of love even the past is changed¹⁴; therefore it is within everyone's power (even one who sinned, blemished and strayed from the path) for all his years (including his past years) to be equally good.

ועפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות דשני הפירושים בשני חיי שרה, דילה הוו חיין וכולן שוין לטובה, כי כל הענינים שבגשמיות משתלשלים מענינם ברוחניות, וע"י ענין דילה הוו חיין בנוגע לחיין עילאין, עי"ז נעשה דילה הוו חיין גם בנוגע לחיים בפשטות, שהחיים הן שלה והיא נעשית בעה"ב עליהם, ועי"ז ניתן הכח לכל אחד מישראל שכל שני חייו (גם השנים שעברו) יהיו שלו ושהוא יהי' בעה"ב עליהם, ולכן בכחו שיהיו כל שנותיו (גם השנים שבעבר) שוין לטובה.

On this basis we can explain the connection between the two explanations of "the years of the life of Sarah" — "the life was hers" and "all of them were equally good". Everything physical descends from its counterpart in the spiritual¹⁵. Through "the life was hers" with regard to supernal life, "the life was hers" comes about also with regard to life in the plain sense: the life is hers and she becomes master over it. And through this every Jew¹⁶ is given the strength for all the years of his life (including the years that have passed) to be his own, and for him to be master over them — and therefore it is within his power for all his years (including the past years) to be equally good.

ג) ועפ"ז יובן מה שכתוב בתניא שכל אחד יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה, דלכאורה, כיון שבינוני הוא זה שלא עבר עבירה מימיו ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו, איך כל אדם (כולל גם זה שעבר עבירה) יכול להיות בינוני.

3) On this basis we will understand what Tanya says¹⁷, that anyone can be a beinoni at any time and at any hour. Seemingly, since a beinoni is one who never committed a sin in his life and was never called wicked even for one hour or one moment all his days¹⁸, how can anyone (including one who has sinned) be a beinoni¹⁹?

ויש לומר הביאור בזה, דכמו שבנוגע לכל המצוות רשות לכל אדם נתונה ואין מי שיעכב בידו, כמו"כ הוא בנוגע למצות התשובה, שלכל אחד מישראל יש לו בחירה חפשית לקיים מצות התשובה.

The explanation may be: just as with all the mitzvos "freedom is given to every person, and no one holds him back"²⁰, so too with the mitzvah of teshuvah — every Jew has free choice to fulfill the mitzvah of teshuvah²¹.

ויש לומר, דהבחירה בנוגע למצות התשובה היא עוד יותר מבשאר המצוות.

And it may be said that free choice regarding the mitzvah of teshuvah is even greater than with the other mitzvos.

לפי שתשובה היא מצוה כללית, ולכן יש על זה נתינת כח מיוחדת.

For teshuvah is a general, all-inclusive mitzvah, and therefore a special strength is granted for it.

וגם, דכיון שכל אחד מישראל רוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות אלא שיצרו הוא שתקפו, הרי כשעשה עבירה היפך רצונו דהאדם האמיתי, בפנימיותו הוא מתחרט ומיצר ודואג על זה.

Also, since every Jew wants to do all the mitzvos and keep away from sins — only his evil inclination overpowered him²² — when he commits a sin against the will of the true person, inwardly he regrets it, is pained and troubled by it.

היינו, שבפנימיותו הוא עושה תשובה מיד.

That is, inwardly he does teshuvah²³ immediately.

ולכן זה שאין מי שיעכב בידו לקיים מצות התשובה הוא (בפרט אחד) יותר מבשאר המצוות, כי בכדי לקיים מצוה זו אינו צריך לעשי' ופעולה חדשה ורק לגלות התשובה שבפנימיותו.

Therefore, that no one holds him back from fulfilling the mitzvah of teshuvah is (in one respect) more so than with the other mitzvos: to fulfill this mitzvah he needs no new deed or action, only to reveal the teshuvah within him.

וזהו שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה, דכיון שיש לו בחירה חפשית לקיים מצות התשובה, דעיקר ושלימות התשובה הוא תשובה מאהבה, שעי"ז נעקר עונו מתחלתו, הרי ביכלתו להיות בינוני שלא עבר עבירה מימיו.

This is why anyone can be a beinoni at any time and at any hour: since he has free choice to fulfill the mitzvah of teshuvah — and the essence and completeness of teshuvah is teshuvah out of love, through which his sin is uprooted from its very beginning²⁴ — it is within his power to be a beinoni who never committed a sin in his life²⁵.

ד) ויש להוסיף בביאור הקשר והשייכות דשני הפירושים בשני חיי שרה, דילה הוו וכולן שוין, שבכל אחד מהם כלולים שני הענינים.

4) We may add to the explanation of the connection between the two explanations of "the years of the life of Sarah" — "was hers" and "all were equal" — that each of them includes both.

דגם בהפירוש ששני חיי שרה הוא כולן שוין לטובה, כלול הענין דדילה הוו חיין [כנ"ל סעיף ב, שבכדי שיהי' כולן שוין לטובה גם השנים שבעבר, הוא ע"י ששני חייו הם שלו], ועד"ז לאידך, שגם בהפירוש ששני חיי שרה הוא דילה הוו חיין, כלול הענין דכולן שוין.

The explanation that "the years of the life of Sarah" means all were equally good includes "the life was hers" [as above, section 2: for all, including the past years, to be equally good comes through the years of one's life being one's own]; and likewise the other way: the explanation that "the years of the life of Sarah" means "the life was hers" includes "all were equal".

והענין הוא, דמבואר בהמאמר, דשרה היא בחינת מלכות [שלכן נקראת שרה מלשון שררה] וחיין עילאין הם הספירות שלמעלה ממלכות.

The explanation: the maamar explains²⁶ that Sarah is the level of Malchus²⁷ [which is why she is called Sarah, from serarah, dominion²⁸], and "supernal life" is the sefiros above Malchus.

וע"פ הידוע (ומבואר גם במאמר הנ"ל) ששרש המלכות הוא למעלה משרש כל הספירות, דשרש כל הספירות הוא באריך ושרש המלכות הוא ברדל"א, יש לומר, שע"י המשכת הספירות במלכות, ובאופן שהם מתאחדים עם המלכות ועד שדילה הוו חיין, נעשה עלי' בהספירות, שנמשך בהם מעין הגילוי דרדל"א (שרש המלכות).

According to what is known²⁹ (and explained also in the above maamar³⁰), that the root of Malchus is higher than the root of all the sefiros — the root of all the sefiros is in Arich, while the root of Malchus is in RaDLA — it may be said that when the sefiros are drawn into Malchus, uniting with Malchus to the point that "the life was hers", the sefiros are elevated: something of the revelation of RaDLA (the root of Malchus) is drawn into them³¹.

ועי"ז, הם מתכללים ומתאחדים כולם כאחד, כולן שוין.

And through this they all merge and unite as one — "all were equal".

וזהו שבויהיו חיי שרה נאמר מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ובשני חיי שרה אינו מפרט המספרים דמאה עשרים ושבע, כי החיין עילאין (ספירות) כמו שהם מצד עצמם, כולל גם כמו שנמשכים במלכות אבל באופן שהחיין עילאין והמלכות הם שני ענינים (זכתה לחיין עילאין), הם בהתחלקות, ובכללות נחלקים לג' בחינות (מאה, עשרים ושבע), וע"י שנעשים ענינם של המלכות [שני חיי שרה, דילה הוו], מאיר בהם הגילוי דשרש המלכות שלמעלה מהתחלקות.

This is why "and the life of Sarah was" says "a hundred years and twenty years and seven years", while "the years of the life of Sarah" does not detail the numbers one hundred, twenty and seven. The supernal life (sefiros) as it is in itself — including as it is drawn into Malchus, but in a way that the supernal life and Malchus remain two things ("she merited supernal life") — is divided, and in general divides into three levels (one hundred, twenty and seven)³². But when they become Malchus's own ["the years of the life of Sarah", "was hers"], the revelation of the root of Malchus, which is above division, shines in them.

ה) ויש להוסיף, דשלילת ההתחלקות שבשני חיי שרה הוא בשני ענינים.

5) We may add that the absence of division in "the years of the life of Sarah" is in two respects.

שאינם נחלקים לג' חלוקות דמאה עשרים ושבע, כנ"ל סעיף ד.

They are not divided into the three divisions of one hundred, twenty and seven, as above, section 4.

ויתירה מזו, דבג' החלוקות דמאה ועשרים ושבע, אף שכל אחד מהם הו"ע כללי, מ"מ, כיון שהכלל הוא במספר מסויים (מאה, עשרים, שבע) הרי יש בו (בהעלם עכ"פ) פרטים מחולקים.

Moreover: in the three divisions of one hundred, twenty and seven, although each is a general category, since the general category has a specific number (one hundred, twenty, seven), it contains (at least latently) separate particulars.

והטעם שבשני חיי שרה לא נאמר מספר (גם לא המספר מאה ועשרים ושבע, שאינו נחלק לג' חלוקות) הוא, לפי שהם למעלה גם מענין דהתחלקות פרטים כמו שהם כלולים בהכלל.

And the reason no number is said of "the years of the life of Sarah" (not even the number one hundred twenty-seven, undivided into three) is that they are above even the division of particulars as they are included in the general.

וביאור הענין בפרטיות יותר, יובן בהקדים המבואר בכ"מ, דמאה שנה הוא כתר (אריך) שכולל את כל העשר ספירות כמו שהם בשלימות היותר משובחת, שכל אחד מהם כלול מעשר, מאה.

The matter will be understood in more detail by first noting what is explained in several places³³: "a hundred years" is Keser (Arich), which includes all ten sefiros in their most excellent completeness³⁴, each of them comprising ten — one hundred.

ובהטעם שנאמר (מאה) שנה לשון יחיד, שני ביאורים.

As to why it says (a hundred) shanah, "year", in the singular, there are two explanations.

כי ההתחלקות דהספירות (חכמה, בינה וכו') הוא בספירות הגלויות משא"כ בהיותם כלולים בשרשם (אריך) הם כלולים כולם כאחד.

The division of the sefiros (Chochmah, Binah, etc.) is in the revealed sefiros, whereas as they are included in their root (Arich) they are all included as one³⁵.

ויתירה מזו, דבחינת עתיק אינה בגדר עשר ספירות (היינו שאינה גם מקור לעשר ספירות), וע"י הגילוי דעתיק שמאיר באריך, גם הספירות הכלולות באריך, מאה, הם בבחינת שנה לשון יחיד.

Moreover, the level of Atik is not within the category of the ten sefiros (that is, it is not even a source of the ten sefiros), and through the revelation of Atik that shines in Arich, even the sefiros included in Arich — one hundred — are "year" in the singular³⁶.

עשרים שנה הם חכמה ובינה שכל אחד מהם כלול מיו"ד.

"Twenty years" are Chochmah and Binah, each comprising ten.

וגם בהם נאמר שנה לשון יחיד, כי חו"ב הם תרין ריעין דלא מתפרשין.

Of them too "year" is said in the singular, for Chochmah and Binah are³⁷ "two companions that never part".

ושבע שנים הם שבעת המדות. ונאמר שבע שנים לשון רבים, כי המדות הם בהתחלקות.

"Seven years" are the seven middos; and "seven shanim", years, is said in the plural because the middos are divided.

ועפ"ז יובן עוד יותר העילוי דשני חיי שרה שלא נאמר בהם מספר, שהם למעלה יותר גם ממאה שנה לשון יחיד, גם להביאור דמאה שנה לשון יחיד הוא מצד הגילוי דעתיק.

This makes even clearer the superiority of "the years of the life of Sarah", of which no number is said: they are higher even than "a hundred year" in the singular — even according to the explanation that "a hundred year" in the singular comes from the revelation of Atik³⁸.

ו) ויש לבאר זה ע"פ מ"ש בהמאמר, דבמלכות ישנם שני ענינים הפכיים.

6) This can be explained according to what the maamar says³⁹: Malchus has two opposite aspects.

דענין המלוכה הוא הגבהה והתנשאות (בחינת יש), ואעפ"כ המלכות היא בתכלית הביטול.

Kingship is loftiness and exaltation (the level of yesh, being), yet Malchus is utterly self-nullified.

ומבאר, שהביטול דהמלכות הוא מצד שרשה ברדל"א, שלכן הביטול שלה הוא ביטול בעצם, ובביטול בעצם, גם היש הוא בביטול.

And he explains that the self-nullification of Malchus comes from its root in RaDLA; therefore its self-nullification is essential, and in essential self-nullification even the yesh is self-nullified.

והענין בעבודה הוא (כמבואר בהמאמר) דעבודת ה' צריכה להיות בשמחה דוקא כמ"ש עבדו את ה' בשמחה.

In terms of service (as the maamar explains⁴⁰): the service of G‑d must be specifically with joy, as it says⁴¹, "Serve G‑d with joy."

ועד שהשמחה בעבודת ה' היא עיקר גדול, וכידוע פירוש האריז"ל והובא בתניא עה"פ תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו', ואיתא בתו"א דזה שהאריז"ל זכה לרוה"ק הוא ע"י שמחה של מצוה [וכיון שזהו סיפור בתורה (שבעל פה) מלשון הוראה, הרי זה הוראה לכאו"א מישראל].

Indeed, joy in the service of G‑d is a cardinal principle, as is known from the Arizal's explanation⁴², cited in Tanya⁴³, of the verse⁴⁴ "Because you did not serve G‑d your G‑d with joy…"; and Torah Ohr states⁴⁵ that the Arizal merited Divine inspiration through the joy of a mitzvah [and since this is a story told in the (Oral) Torah, a word related to hora'ah, instruction, it is a lesson for every Jew].

אלא שאעפ"כ יש זמנים שהשמחה צריכה להיות בהעלם, כמ"ש עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, דבגילוי הוא היראה והרעדה, והשמחה (גילה) היא בהעלם.

Even so, there are times⁴⁶ when the joy must be concealed, as it says⁴⁷, "Serve G‑d with fear, and rejoice with trembling": what is revealed is the fear and the trembling, while the joy (gilah) is concealed⁴⁸.

כי כאשר השמחה היא בהתגלות ובמורגש, אפשר שמזה יבוא להרגשת הישות, ועי"ז אפשר שדברים בלתי רצויים יבואו עי"ז, ולכן צ"ל עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה.

For when the joy is revealed and felt, it may lead to a sense of self, and through that undesirable things may come about; therefore there must be "Serve G‑d with fear, and rejoice with trembling."

ובכדי שהשמחה תהי' בהתגלות ואעפ"כ לא יבוא מזה להרגשת הישות, הוא ע"י שהוא בטל בעצם, שאז, גם המורגש שלו הוא בביטול.

For the joy to be revealed and yet not lead to a sense of self, one must be essentially self-nullified; then even what he feels is self-nullified.

וע"ד המבואר לעיל בענין הביטול דמלכות, שגם היש (הגבהה והתנשאות) הוא בביטול.

This is like what was explained above about the self-nullification of Malchus: even the yesh (loftiness and exaltation) is self-nullified.

וזהו ההוספה והחידוש דדילה הוו חיין על זה שזכתה לחיין עילאין, כי זה ששרה נחתת וסלקת (שעי"ז זכתה לחיין עילאין) הוא ע"י היראה וביטול (ולא ע"י השמחה), ולכן המשכת החיין עילאין [שע"י נחתת וסלקת] בהמלכות הוא בהמלכות כמו שהיא בבחינת עלי' וביטול לז"א [ובעבודת האדם הוא שהגילוי שמאיר לו ע"י עבודתו הוא כמו שהוא במצב דיראה וביטול, ולא בהמציאות שלו].

This⁴⁹ is what "the life was hers" adds and newly brings beyond her meriting supernal life. Sarah's going down and coming up (through which she merited supernal life) came through fear and self-nullification (not through joy)⁵⁰; therefore the drawing of supernal life [that came through "went down and came up"] into Malchus is into Malchus as it is in a state of ascent and self-nullification toward Z"A [in a person's service: the revelation that shines for him through his service is as he is in a state of fear and self-nullification, not in his own being].

וענין דילה הוו חיין הוא שההמשכה והגילוי הוא גם בהמציאות דמלכות, כי כיון שהביטול דמלכות הוא ביטול בעצם, לכן גם המורגש דמלכות הוא בביטול, כנ"ל.

"The life was hers", however, means that the drawing down and revelation is also in the very being of Malchus: since the self-nullification of Malchus is essential, even what is felt in Malchus is self-nullified, as above.

ועפ"ז יש לבאר מעלת האחדות שלמעלה מהתחלקות דשני חיי שרה שלא נאמר בהם מספר על האחדות דמאה שנה לשון יחיד, דענין האחדות (שנה לשון יחיד) בהספירות שבכתר (מאה), הוא, ע"י שבהיותם כלולים בשרשם אינם במציאות.

On this basis we can explain the superiority of the oneness above division of "the years of the life of Sarah", of which no number is said, over the oneness of "a hundred year" in the singular. The oneness ("year" in the singular) of the sefiros within Keser (one hundred) is because, being included in their root, they have no existence of their own.

והחידוש שבשני חיי שרה הוא, דהגם שבמלכות הוא התחלקות פרטים [וכידוע שעיקר ההתחלקות הוא במלכות], שלכן, גם החיין עילאין הנמשכים במלכות באופן שהם דילה הם בהתחלקות, שני חיי שרה (שני לשון רבים), מ"מ הם בהתכללות ובהתאחדות כמו דבר אחד ממש (שלכן לא נאמר בהם מספר).

What is new in "the years of the life of Sarah" is this: although in Malchus there is division into particulars [as is known⁵¹, division is chiefly in Malchus], so that even the supernal life drawn into Malchus in the way of being "hers" is divided — "the years (shnei, plural) of the life of Sarah" — nevertheless they are merged and united as truly one thing (which is why no number is said of them).

ועי"ז מתגלה אמיתית ענין האחדות, שגם הריבוי (פרטים מחולקים) אינו סותר לאחדות.

Through this the true meaning of oneness⁵² is revealed: even multiplicity (separate particulars) does not contradict oneness.

ז) והנה נתבאר לעיל (סעיף ב) הקשר והשייכות דשני הפירושים בשני חיי שרה (דילה הוו חיין וכולן שוין לטובה), דע"י שהחיין הן דילי', שהוא הבעה"ב על כל שני חייו, ביכלתו לפעול שכולן (כל שנותיו, גם השנים שבעבר) יהיו שוין לטובה.

7) Above (section 2) we explained the connection between the two explanations of "the years of the life of Sarah" ("the life was hers" and "all were equally good"): because the life is his own — he is master over all the years of his life — he is able to make all of them (all his years, including past years) equally good.

וצריך להבין השייכות דענין זה בדילה הוו חיין (שהוא הבעה"ב על כל שני חייו) עם המבואר בהמאמר דענין דילה הוו חיין הוא שגם המורגש הוא בביטול.

We need to understand how this meaning of "the life was hers" (that he is master over all the years of his life) relates to the maamar's explanation that "the life was hers" means even what is felt is self-nullified.

ויש לומר הביאור בזה ע"פ המבואר במק"א, דזה שע"י תשובה (מאהבה) נעשה שינוי בהעבר הוא, כי שרש הזמן הוא במלכות, ולמעלה יותר – הקדימה ואיחור שבסדר ההשתלשלות, וכיון שתשובה היא למעלה מהשתלשלות (שבאדם, שלכן הגילוי שנמשך ע"י התשובה הוא גילוי שלמעלה מהשתלשלות), לכן אין בה ההגבלות דעבר הוה ועתיד.

The explanation may be according to what is explained elsewhere⁵³: teshuvah (out of love) changes the past because the root of time is in Malchus⁵⁴, and higher still, in the before and after of the order of hishtalshelus⁵⁵; and since teshuvah is above the hishtalshelus (within the person — which is why the revelation drawn down through teshuvah is a revelation above hishtalshelus)⁵⁶, it has no limits of past, present and future.

והגם שגם עשיית התשובה היא ברגע מסויים שמוגבל בהגדר דזמן, עבר הוה ועתיד, ומצד גדר הזמן אי אפשר שע"י פעולה בהוה יהי' שינוי בהעבר (כי סיבה צריכה להיות לפני המסובב), מ"מ, כיון שהתשובה עצמה היא למעלה מהגבלת הזמן, לכן, נמשך על ידה הבל"ג דלמעלה מזמן גם בהזמן (בהרגע דעשיית תשובה), וכאילו שרגע זה הי' מקודם, לפני המסובב.

And although the act of teshuvah too takes place at a specific moment bounded by time — past, present and future — and within the bounds of time an action in the present cannot change the past (for a cause must precede its effect), nevertheless, since teshuvah itself is above the limitation of time, the unlimited that is above time is drawn through it into time as well (into the moment of doing teshuvah), as though that moment came earlier, before the effect.

ועפ"ז יש לבאר השייכות דשני הענינים בדילה הוו חיין [שגם המורגש הוא בביטול, ושהוא בעה"ב על כל שני חייו], דע"י שהמורגש (מציאות, גבול) הוא בביטול (למעלה ממציאות והגבלה), עי"ז, גם בהזמן (גבול) נמשך הבל"ג דלמעלה מהזמן.

On this basis we can explain how the two meanings of "the life was hers" relate [that even what is felt is self-nullified, and that he is master over all the years of his life]: because what is felt (existence, limit) is self-nullified (above existence and limitation), the unlimited that is above time is drawn even into time (a limit).

ח) והגם שענין זה (שהמורגש הוא בביטול) הוא מדריגה נעלית, מ"מ, כיון שמעשה אבות ואמהות הוא סימן ונתינת כח לבנים, הענין דדילה הוו חיין שהי' אצל שרה הוא הוראה ונתינת כח לכל אחד מישראל שיוכל לעבוד את ה' בשמחה בהתגלות ובמורגש ושאעפ"כ לא יבוא מזה להרגשת הישות, כי גם המורגש שלו הוא בביטול (כנ"ל סעיף ו).

8) And although this (that what is felt is self-nullified) is a lofty level, since the deeds of the Fathers and Mothers are a sign and a granting of strength to the children, Sarah's "the life was hers" is a lesson and a granting of strength to every Jew: to serve G‑d with joy that is revealed and felt, and yet not come to a sense of self⁵⁷, for even what he feels is self-nullified (as above, section 6).

וע"י השמחה בעבודת ה' בכלל, ובפרט כשהשמחה היא בעבודת התשובה עצמה [וכמבואר במק"א דשמחה של מצוה היא גם במצות התשובה, ואדרבה, השמחה דמצות התשובה היא גדולה יותר מהשמחה דכל המצוות], עי"ז מיתוסף עוד יותר בכח התשובה לשנות גם את העבר.

And through joy in the service of G‑d in general — especially when the joy is in the service of teshuvah itself [as explained elsewhere⁵⁸, the joy of a mitzvah applies also to the mitzvah of teshuvah; indeed, the joy of the mitzvah of teshuvah is greater than the joy of all the mitzvos] — the power of teshuvah to change even the past is increased all the more.

ולהוסיף, דע"פ הידוע בביאור לשון חז"ל תשובה ומעשים טובים, שעל ידי התשובה המעשים (דהמצוות) הם טובים ומאירים, יש לומר, דעל ידי שהתשובה היא בשמחה שאז התשובה היא בשלימות, עי"ז מיתוסף בהשמחה ובהשלימות דלימוד התורה וקיום המצוות שלאחרי התשובה.

We may add: according to the known explanation⁵⁹ of our Sages' phrase⁶⁰ "teshuvah and good deeds" — that through teshuvah the deeds (the mitzvos) are good and shining — it may be said that when the teshuvah is with joy, and is therefore complete, the joy and completeness of the Torah study and mitzvos that follow the teshuvah are increased.

וענין זה [פעולת התשובה בהתומ"צ (עבודת הצדיקים) שלאחרי התשובה] הוא הכנה קרובה לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאתא לאתבא צדיקייא בתיובתא.

And this [the effect of teshuvah on the Torah and mitzvos (the service of the righteous) that follow it] is the immediate preparation for the true and complete Redemption through our righteous Moshiach, who "comes to bring even the righteous to teshuvah"⁶¹.

ועד"ז הוא בנוגע לגאולה העתידה שיהיו בה שני הענינים, כמ"ש בשובה ונחת תושעון, בשובה הו"ע עבודת התשובה, ובנחת הו"ע עבודת הצדיקים.

So too the future Redemption will include both, as it says⁶², "In returning and rest you shall be saved": "in returning" is the service of teshuvah⁶³, and "rest" is the service of the righteous⁶⁴.

ובפשטות, שכל ישראל, בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו [שלימות העם], ישובו לארצנו הקדושה, וכמו שהיא ארץ טובה ורחבה [שלימות הארץ], ביחד עם התורה ומצוות (עבודת הצדיקים).

And in the plain sense: all Israel — "with our young and with our old… with our sons and with our daughters"⁶⁵ [the completeness of the people] — will return to our Holy Land as "a good and spacious land" [the completeness of the land], together with the Torah and mitzvos (the service of the righteous).

וע"י שהתומ"צ הם ע"י קדימת התשובה, גם התומ"צ הם בשלימות [שלימות התורה ומצוותי'].

And since the Torah and mitzvos are preceded by teshuvah, the Torah and mitzvos too are complete [the completeness of the Torah and its mitzvos].

וכל זה – כלשון הידוע בנוגע לתשובה – בשעתא חדא וברגעא חדא.

And all this — in the well-known phrase about teshuvah — "in one hour and in one moment"⁶⁶.

*) יצא לאור בקונטרס כ"ף מרחשון – תנש"א, "לקראת כ"ף מרחשון הבעל"ט, יום הולדת הק"ל* דכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (כתר"א–תנש"א) . . מוצש"ק ט"ו חשון, שנת ה'תנש"א".

*) Published in the booklet Chof MarCheshvan 5751, "in preparation for the coming 20 MarCheshvan, the 130th* birthday of the Rebbe (Rashab) (5621–5751) . . Motzaei Shabbos, 15 Cheshvan, 5751."