תהלים פרק ב
א לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ־רִֽיק׃[1]
(א) לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם - רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ אֶת הָעִנְיָן עַל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ יִהְיֶה נָכוֹן לְפוֹתְרוֹ עַל דָּוִד עַצְמוֹ כְּעֵין שֶׁנֶּאֱמַר (ש"ב ה, יז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי מָשְׁחוּ יִשְׂרָאֵל אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם וְנָפְלוּ בְיָדוֹ וַעֲלֵיהֶם אָמַר לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וְנִתְקַבְּצוּ כּוּלָּם:א׳ וּלְאוּמִּים יֶהְגּוּ - בְּלִבָּם רִיק:[2] וּלְאוּמִּים - מְנַחֵם פָּתַר לְאוּמִּים וְאוּמִּים וְגוֹיִם כֻּלָּם קְרוֹבֵי עִנְיָן:
ב יִ֥תְיַצְּב֨וּ ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ וְרוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד עַל־יְ֝הוָה וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ׃
(ב) יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יַחַד וגו' - וְרוֹזְנִים שיניור"ש בלעז: נוֹסְדוּ - לְשׁוֹן סוֹד פורקונשילרוו"ט בלע"ז וּמָה הִיא הָעֵצָה:
ג נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ׃
(ג) נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ - דישרונפרוימ"ש לויקוראנגל"ש בלעז, אֵלּוּ רְצוּעוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִין הָעוֹל בָּהֶם:[3] עֲבוֹתֵימוֹ - לויקורדו"ש בלעז:
ד יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ׃
(ד) יִשְׂחָק יִלְעַג יְדַבֵּר - לְשׁוֹן הֹוֶה הֵם מְשַׁמְּשִׁין:
ה אָ֤ז יְדַבֵּ֣ר אֵלֵ֣ימוֹ בְאַפּ֑וֹ וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ יְבַהֲלֵֽמוֹ׃
(ה) אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ - כְּמוֹ עֲלֵיהֶם וּמָה הוּא הַדִּבּוּר:
ו וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קָדְשִֽׁי׃
(ו) וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי - לָמָּה רְגַשְׁתֶּם וְאָנֹכִי מִנִּיתִי לִי אֶת זֶה לִנְסוֹךְ וְלִמְלוֹךְ עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי:
ז אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק יְֽהוָ֗ה אָמַ֘ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ׃ב׳
(ז) אֲסַפְּרָה אֶל חוֹק - אָמַר דָּוִד חוֹק קָצוּב הוּא וּמְקַבֵּל עָלַי לְסַפֵּר זֹאת וּלְהוֹדִיעַ: ה' אָמַר אֵלַי - עַל יְדֵי נָתָן וְגָד וּשְׁמוּאֵל: בְּנִי אַתָּה - רֹאשׁ לְיִשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִן בַּתּוֹרָה בְּנִי בְכוֹרִי וְהֵם יִתְקַיְּימוּ עַל יָדְךָ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְנֵר (שם ב ג, יח) כֹּה אָמַר ה' בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי אוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבִשְׁבִילָם אַתָּה לְפָנַי כְּבֵן שֶׁכּוּלָּם תְּלוּיִין בְּךָ: אֲנִי הַיּוֹם - שֶׁהִמְלַכְתִּיךָ עֲלֵיהֶם: יְלִדְתִּיךָ - לִהְיוֹת קָרוּי בְּנִי וְחָבִיב עָלַי כְּבֵן בִּשְׁבִילָם כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א י״ד:ב׳) וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂאת מַלְכוּתוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וּמָצִינוּ בְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל הַחֲבִיבִין לְפָנָיו שֶׁקְּרוּיִן בָּנִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ש"ב כז) בִּשְׁלֹמֹה הוּא יִהְיֶה לִי לְבֵן וַאֲנִי אֶהְיֶה לוֹ לְאָב וְעוֹד מָצִינוּ בְּדָוִד בְּמִזְמוֹר פ"ט הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי:
ח שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃
(ח) שְׁאַל מִמֶּנִּי - הִתְפַּלֵּל אֵלַי בְּכָל עֵת שֶׁאַתָּה בָּא לְהִלָּחֵם בְּאוֹיְבֶיךָ:
ט תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם׃
(ט) תְּרוֹעֵם - תְּרוֹצְצֵם: בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל - הִיא הַחֶרֶב: תְּנַפְּצֵם - תְּשַׁבְּרֵם וְהוּא ל' נָפוּץ בְּכָל הַמִּקְרָא חֶרֶס הַמְשׁוּבָּר לִשְׁבָרִים דַּקִּים:
י וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ׃
(י) וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ - נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל אַנְשֵׁי רַחֲמִים וּמוֹכִיחִים אוּמּוֹת הָעוֹלָם לָסוּר מֵרָעָתָם שֶׁהקב"ה פּוֹשֵׁט יָד לָרְשָׁעִים וְלַצַּדִּיקִים:
יא עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֣ה בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה׃ג׳
(יא) וְגִילוּ בִּרְעָדָה - כְּשֶׁתָּבוֹא אוֹתָהּ רְעָדָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ (ישעיהו ל״ג:י״ד) אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים תָּגִילוּ וְתִשְׂמְחוּ אִם עֲבַדְתֶּם אֶת ה':
יב נַשְּׁקוּ־בַ֡ר[4] פֶּן־יֶאֱנַ֤ף ׀ וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ כִּֽי־יִבְעַ֣ר כִּמְעַ֣ט אַפּ֑וֹ אַ֝שְׁרֵ֗י כָּל־ח֥וֹסֵי בֽוֹ׃[5]
(יב) נַשְּׁקוּ בַר - זָרְזוּ עַצְמְכֶם בְּבַר לֵב (נ"א) נַשְּׁקוּ בַר ארנישמנט בלעז, וּמְנַחֵם פָּתַר אוֹתוֹ ל' תַּאֲוָה כְּמוֹ (בראשית ג׳:ט״ז) וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ:[6] פֶּן יֶאֱנַף - פֶּן יִקְצוֹף: וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ - כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד (לעיל א, ו): כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ - כִּי בְּרֶגַע מוּעָט יִבְעַר אַפּוֹ עֲלֵיכֶם פִּתְאוֹם וְאוֹתָהּ שָׁעָה אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ יִהְיוּ נִיכָּרִים אֲשׁוּרֵי הַחוֹסִים בּוֹ:
ביאורי רבותינו נשיאינו
א׳ (ב, א) על רש״י ד״ה למה רגשו גוים
לקו״ש ח״י, תולדות א (הוספה): השאלה: רש״י מביא בפירוש ראשון ש״רבותינו דרשו את הענין על מלך המשיח״, ורק בפירוש שני ״ולפי משמעו יהיה נכון לפותרו על דוד עצמו״. והרי רש״י בא לפרש פשוטו של מקרא – ולמה הקדים את הדרשה לפירוש שהוא ״לפי משמעו״? הביאור: בגמרא (ברכות י, א) ״אשרי האיש״ ו״למה רגשו גוים״ ״חדא פרשה היא״, ובכל הספרים שלנו הם שני מזמורים. ״אשרי האיש״ הוא מעלת ישראל בקיום התורה והמצוות, ו״למה רגשו״ הוא שלילת שליטת האומות על ישראל, ״אתנה גוים נחלתך״. בדורו של דוד, שהיה המצב ד״לא הלך בעצת רשעים״ בפועל, זה הביא בגלוי ל״למה רגשו גוים״ – ולכן לדורו ״חדא פרשה היא״, וכפרש״י ש״לפי משמעו״ קאי על דוד עצמו. אבל בדורות שלאחריו, ובפרט בזמן הגלות, ״אשרי האיש״ מדבר ביחיד בכל זמן, ו״למה רגשו״ הוא מזמור וזמן בפני עצמו – באחרית הימים, בימות מלך המשיח, שאז יתמהו ״למה רגשו גוים״. ולפי שפשוטו של מקרא, ככל הספרים שלנו, הוא שני מזמורים, מביא רש״י בפירוש ראשון את הדרשה על מלך המשיח; ואת הפירוש על דוד, אף שהוא ״לפי משמעו״, הוא מביא בפירוש שני. ההוראה: כשישראל עושים רצונו של מקום, ״אשרי האיש״ מביא מיד ל״למה רגשו גוים״ – שאין לאומות שום שליטה עליהם.
ב׳ (ב, ז) על הפסוק
לקוטי תורה, שמיני עצרת, ד״ה ביום השמיני עצרת תהיה לכם: השאלה: מדוע נאמר ״אני היום ילדתיך״, ולא ״הולדתיך״? הביאור: על ידי התשובה ביום הכפורים עולות נשמות ישראל ומתאחדות במקורן בבחינת עיבור, ״כעובר בבטן האם אוכל ממה שאמו אוכלת״, ועל ידי זה יש בהם כח להמשיך בחינת חכמה, בחינת אין, בגילוי – להיות בחינת ״אני״, שבחינת אב תאיר בגילוי כמו בחינת אם. ״וזהו שכתוב אני היום ילדתיך – ולא הולדתיך – דהיינו להיות גילוי אני מבחינת אין בבחינת אם היולדת, ולא בבחינת אב המוליד״. ההוראה: שמיני עצרת הוא ״עצרת תהיה לכם״ – לקלוט היטב את הגילוי הזה ולהמשיכו בנפש.
אגרות קודש חט״ז, אגרת ה׳תתפא (כ״ז מרחשון תשי״ח): הביאור: על יום הבר מצוה, ״דההוא יומא חובתא על צדיקא למעבד חדוותא דליבא כיומא דסליק לחופה״ (זהר חדש), ועליו נאמר מאמר דוד המלך, שה׳ אומר לו ״בני אתה אני היום ילדתיך״ – ״היום״ הוא יום הבר מצוה; ומבואר הענין ברשימות הצמח צדק על תהלים שם.
ג׳ (ב, יא) על הפסוק
לקוטי תורה, נצבים, ד״ה שוש אשיש: השאלה: מה ההפרש בין שמחה לגילה, ואיך תיתכן גילה ״ברעדה״? הביאור: ״שמחה נקרא בהגלות נגלות השמחה מבחוץ, והיא בחינת חג הסוכות זמן שמחתנו. וגילה נקרא כשהשמחה עדיין בפנימית הלב ולא באה לידי גילוי בחיצוניות. וכמ״ש וגילו ברעדה – שרעדה תכסה את השמחה שלא תהא נראית ונגלית בחוץ, רק תוכו רצוף השמחה, ובהתגלות נראית ונגלית בחינת רעדה. והוא בחינת ראש השנה״.
מאמרים מלוקט ח״א, ד״ה ויהיו חיי שרה (כ׳ מרחשון ה׳תשמ״א): השאלה: השמחה בעבודת ה׳ היא הכרח, עד שעל חסרונה נאמר ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה״ – ואיך נאמר ״עבדו את ה׳ ביראה״? הביאור: בפסוק זה עצמו ממשיך ״וגילו ברעדה״, שצריכה להיות שמחה. אלא כאשר השמחה היא במורגש, אפשר שיבוא ממנה להרגשת הישות, ומזה לכמה דברים בלתי רצויים. ולכן ״עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה״ – שעל ידי זה תהיה השמחה לא בבחינת מורגש אלא בבחינת ביטול וענוה, וכלשון הכתוב ״ויספו ענוים בה׳ שמחה״.
מאמרים מלוקט ח״א, ד״ה ויהיו חיי שרה (כ׳ מרחשון ה׳תשמ״ה): הביאור: יש זמנים שהשמחה צריכה להיות בהעלם, כמ״ש ״עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה״ – בגילוי היראה והרעדה, והשמחה (גילה) בהעלם, כי שמחה בהתגלות ובמורגש עלולה להביא להרגשת הישות. ההוראה: כדי שהשמחה תהיה בהתגלות ואף על פי כן לא יבוא ממנה להרגשת הישות – על ידי שהאדם בטל בעצם, שאז גם המורגש שלו הוא בביטול.
לקו״ש חל״ד, עקב ג: השאלה: בגמרא (ברכות ל, ב) לומדים ״אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש״ מכמה פסוקים, ונדחו כולם עד ״עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה״. אם יש פסוק מפורש ״עבדו את ה׳ ביראה״ – למה לא למדו כולם ממנו? הביאור: המחלוקת היא בגדר ״כובד ראש״ (״הכנעה״, כפרש״י). רב נחמן בר יצחק, הלומד מ״עבדו את ה׳ ביראה״, סובר שמספיקה יראה סתם, באיזו דרגא שהיא – כי ״כובד ראש״ בא להכשיר את המתפלל שיתפנה משאר מחשבותיו ויתפלל בישוב הדעת; ושאר הדעות סוברות שצריך הכנעה ושפלות ממש, ״חרדת קודש״. והבבלי מסיק כרב נחמן בר יצחק, כי היראה הנדרשת מכל אחד מישראל לפני התפלה אינה דרגא נעלית ביראה שאינה שוה לכל נפש, אלא יראה סתם.
Dovid asks why the nations rage and their kings plot together against Hashem and His anointed. Hashem in heaven laughs at them and declares that He has set His king on Tzion. The king tells what Hashem said to him: "You are My son; I have this day given birth to you", and that the nations will be his inheritance. The chapter ends by calling on the kings to serve Hashem with awe, for fortunate are all who trust in Him.
Each pasuk is translated and explained, followed by each comment of Rashi, translated and explained. Numbered notes give sources, explain terms and show where Rashi says the same elsewhere in Tanach. A small brown letter after a pasuk or a Rashi points to the places where our Rebbeim explain it, gathered at the end of the chapter under "Our Rebbeim explain", in Likkutei Sichos, Maamarim Melukatim, Torah Ohr, Likkutei Torah and Igros Kodesh: the question, the answer and the lesson, with a link to the source.
א לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ־רִֽיק׃
1 Why do nations gather in tumult, and peoples talk in vain?
Dovid wonders at the nations who gather against him: their uproar is for nothing.[1]
(א) לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם - רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ אֶת הָעִנְיָן עַל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ יִהְיֶה נָכוֹן לְפוֹתְרוֹ עַל דָּוִד עַצְמוֹ כְּעֵין שֶׁנֶּאֱמַר (ש"ב ה, יז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי מָשְׁחוּ יִשְׂרָאֵל אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם וְנָפְלוּ בְיָדוֹ וַעֲלֵיהֶם אָמַר לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וְנִתְקַבְּצוּ כּוּלָּם:
וּלְאוּמִּים יֶהְגּוּ - בְּלִבָּם רִיק:
וּלְאוּמִּים - מְנַחֵם פָּתַר לְאוּמִּים וְאוּמִּים וְגוֹיִם כֻּלָּם קְרוֹבֵי עִנְיָן:
"לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם" ("Why do nations gather in tumult") — Our Rabbis expounded the passage as speaking of the King Moshiach, but according to its sense it is right to explain it of Dovid himself, as it says (Shmuel II 5:17), "The Pelishtim heard that Israel had anointed Dovid as king over them, and the Pelishtim gathered their camps", and they fell into his hand. Of them he said, "Why do nations gather in tumult", when they all gathered together.א׳
Rashi gives two readings. Chazal read the chapter as speaking of the days of Moshiach, when the nations will gather against him. The plain sense fits Dovid himself: as soon as he became king over all Israel, the Pelishtim gathered to fight him, and he defeated them.
"וּלְאוּמִּים יֶהְגּוּ" ("And peoples talk") — In their hearts, in vain.
Their plotting is "hegeh", thought of the heart, and it comes to nothing.[2]
"וּלְאוּמִּים" ("And peoples") — Menachem explained le'umim, umim and goyim as all close in meaning.
Menachem ben Saruk, the early grammarian, explains that the three words for nations used in Tanach are near-synonyms; the pasuk repeats the idea in different words.
ב יִ֥תְיַצְּב֨וּ ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ וְרוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד עַל־יְ֝הוָה וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ׃
2 The kings of the earth stand ready, and the princes conspire together against Hashem and against His anointed:
The rulers of the nations take counsel together against Hashem and against the king He has anointed.
(ב) יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יַחַד וגו' - וְרוֹזְנִים שיניור"ש בלעז:
נוֹסְדוּ - לְשׁוֹן סוֹד פורקונשילרוו"ט בלע"ז וּמָה הִיא הָעֵצָה:
"יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יַחַד וגו'" ("The kings of the earth stand ready, and the princes conspire together") — Rozenim: in Old French, seniors (lords).
"נוֹסְדוּ" ("Conspire") — An expression of sod, secret counsel; in Old French, porconseilervet (they take counsel together (?)). And what is the counsel? (The next pasuk.)
Rashi reads nosdu from sod, a secret plan, and the next pasuk tells what that plan was.
ג נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ׃
3 "Let us break their bands, and cast off their ropes from us!"
This is the plan of the kings: to throw off the yoke of Hashem and His anointed.
(ג) נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ - דישרונפרוימ"ש לויקוראנגל"ש בלעז, אֵלּוּ רְצוּעוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִין הָעוֹל בָּהֶם:
עֲבוֹתֵימוֹ - לויקורדו"ש בלעז:
"נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ" ("Let us break their bands") — In Old French, desronpromes lo corangles (we will break their straps (?)). These are the straps with which the yoke is tied.[3]
"עֲבוֹתֵימוֹ" ("Their ropes") — In Old French, lo cordos (their ropes).
The kings speak of Hashem's rule as a yoke tied on with straps and ropes, which they want to tear off.
ד יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ׃
4 He Who sits in heaven laughs; Hashem mocks them.
Their plotting is nothing before Hashem.
(ד) יִשְׂחָק יִלְעַג יְדַבֵּר - לְשׁוֹן הֹוֶה הֵם מְשַׁמְּשִׁין:
"יִשְׂחָק יִלְעַג יְדַבֵּר" ("Laughs, mocks, speaks") — They are used as the present tense.
The verbs here and in the next pasuk are in the future form, but they describe what is happening now: while they plot, He laughs at them.
ה אָ֤ז יְדַבֵּ֣ר אֵלֵ֣ימוֹ בְאַפּ֑וֹ וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ יְבַהֲלֵֽמוֹ׃
5 Then He speaks to them in His wrath, and terrifies them with His fury:
(ה) אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ - כְּמוֹ עֲלֵיהֶם וּמָה הוּא הַדִּבּוּר:
"אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ" ("Then He speaks to them") — Eleimo is like aleihem, about them. And what is the speech? (The next pasuk.)
ו וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קָדְשִֽׁי׃
6 "I Myself have anointed My king over Tzion, My holy mountain!"
(ו) וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי - לָמָּה רְגַשְׁתֶּם וְאָנֹכִי מִנִּיתִי לִי אֶת זֶה לִנְסוֹךְ וְלִמְלוֹךְ עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי:
"וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי" ("I Myself have anointed My king") — Why are you in an uproar? I have appointed this one for Myself, to be anointed and to reign over Tzion, My holy mountain.
This is what Hashem says to the kings: their plotting cannot undo what He Himself has done.
ז אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק יְֽהוָ֗ה אָמַ֘ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ׃
7 I am obligated to proclaim that Hashem said to me, "You are My son, I have this day given birth to you.ב׳
Now Dovid speaks, and tells what Hashem said to him.
(ז) אֲסַפְּרָה אֶל חוֹק - אָמַר דָּוִד חוֹק קָצוּב הוּא וּמְקַבֵּל עָלַי לְסַפֵּר זֹאת וּלְהוֹדִיעַ:
ה' אָמַר אֵלַי - עַל יְדֵי נָתָן וְגָד וּשְׁמוּאֵל:
בְּנִי אַתָּה - רֹאשׁ לְיִשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִן בַּתּוֹרָה בְּנִי בְכוֹרִי וְהֵם יִתְקַיְּימוּ עַל יָדְךָ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְנֵר (שם ב ג, יח) כֹּה אָמַר ה' בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי אוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבִשְׁבִילָם אַתָּה לְפָנַי כְּבֵן שֶׁכּוּלָּם תְּלוּיִין בְּךָ:
אֲנִי הַיּוֹם - שֶׁהִמְלַכְתִּיךָ עֲלֵיהֶם:
יְלִדְתִּיךָ - לִהְיוֹת קָרוּי בְּנִי וְחָבִיב עָלַי כְּבֵן בִּשְׁבִילָם כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א י״ד:ב׳) וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂאת מַלְכוּתוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וּמָצִינוּ בְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל הַחֲבִיבִין לְפָנָיו שֶׁקְּרוּיִן בָּנִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ש"ב כז) בִּשְׁלֹמֹה הוּא יִהְיֶה לִי לְבֵן וַאֲנִי אֶהְיֶה לוֹ לְאָב וְעוֹד מָצִינוּ בְּדָוִד בְּמִזְמוֹר פ"ט הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי:
"אֲסַפְּרָה אֶל חוֹק" ("I am obligated to proclaim") — Dovid said: It is a fixed duty, and I take it upon myself to tell this and make it known.
"ה' אָמַר אֵלַי" ("Hashem said to me") — Through Nasan, Gad and Shmuel.
Hashem's word came to Dovid through the prophets of his day.
"בְּנִי אַתָּה" ("You are My son") — A head for Israel, who are called in the Torah "My son, My firstborn"; and they will be upheld through you, as it says of Avner (Shmuel II 3:18), "Thus said Hashem: by the hand of Dovid My servant I will save My people Israel". For their sake you are before Me like a son, for they all depend on you.
"אֲנִי הַיּוֹם" ("I this day") — For I have made you king over them.
"יְלִדְתִּיךָ" ("Given birth to you") — To be called My son and to be dear to Me like a son, for their sake, as it says (Divrei HaYamim I 14:2), "Dovid knew that Hashem had established him as king over Israel, and that his kingdom was exalted for the sake of His people Israel". And we find that the kings of Israel who are dear to Him are called sons, as it says of Shlomo (Shmuel II 7:14 (?)), "He will be a son to Me, and I will be a father to him"; and further we find of Dovid, in chapter 89, "He will call Me, 'You are my Father, my G-d and the Rock of my salvation'".
Rashi explains why the king is called Hashem's son: Israel are Hashem's firstborn son, and the king who leads them and saves them becomes, for their sake, dear to Hashem like a son. "This day" is the day he was made king.
ח שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃
8 Ask of Me, and I will make nations your inheritance, and the ends of the earth your possession.
(ח) שְׁאַל מִמֶּנִּי - הִתְפַּלֵּל אֵלַי בְּכָל עֵת שֶׁאַתָּה בָּא לְהִלָּחֵם בְּאוֹיְבֶיךָ:
"שְׁאַל מִמֶּנִּי" ("Ask of Me") — Pray to Me whenever you go out to fight your enemies.
ט תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם׃
9 You will break them with an iron rod; you will shatter them like a potter's vessel."
(ט) תְּרוֹעֵם - תְּרוֹצְצֵם:
בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל - הִיא הַחֶרֶב:
תְּנַפְּצֵם - תְּשַׁבְּרֵם וְהוּא ל' נָפוּץ בְּכָל הַמִּקְרָא חֶרֶס הַמְשׁוּבָּר לִשְׁבָרִים דַּקִּים:
"תְּרוֹעֵם" ("You will break them") — You will crush them.
"בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל" ("With an iron rod") — That is the sword.
"תְּנַפְּצֵם" ("You will shatter them") — You will break them. It is the word nafutz found throughout Scripture: earthenware broken into small pieces.
A potter's vessel that breaks cannot be mended; so will the nations who rise against the king be shattered.
י וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ׃
10 And now, kings, be wise; be disciplined, judges of the earth.
(י) וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ - נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל אַנְשֵׁי רַחֲמִים וּמוֹכִיחִים אוּמּוֹת הָעוֹלָם לָסוּר מֵרָעָתָם שֶׁהקב"ה פּוֹשֵׁט יָד לָרְשָׁעִים וְלַצַּדִּיקִים:
"וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ" ("And now, kings, be wise") — The prophets of Israel are men of compassion, and they rebuke the nations to turn from their wickedness, for the Holy One, blessed be He, stretches out His hand to the wicked and to the righteous.
After telling of the nations' downfall, the prophet warns them in time, so that they may return.
יא עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֣ה בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה׃
11 Serve Hashem with awe, and rejoice with trembling.ג׳
(יא) וְגִילוּ בִּרְעָדָה - כְּשֶׁתָּבוֹא אוֹתָהּ רְעָדָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ (ישעיהו ל״ג:י״ד) אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים תָּגִילוּ וְתִשְׂמְחוּ אִם עֲבַדְתֶּם אֶת ה':
"וְגִילוּ בִּרְעָדָה" ("And rejoice with trembling") — When that trembling comes of which it is written (Yeshayahu 33:14), "Trembling has seized the flatterers", you will rejoice and be glad, if you have served Hashem.
The "trembling" is the day of judgment, when fear will take hold of the wicked. Those who served Hashem will rejoice on that day.
יב נַשְּׁקוּ־בַ֡ר פֶּן־יֶאֱנַ֤ף ׀ וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ כִּֽי־יִבְעַ֣ר כִּמְעַ֣ט אַפּ֑וֹ אַ֝שְׁרֵ֗י כָּל־ח֥וֹסֵי בֽוֹ׃
12 Arm yourselves with purity, lest He become angry and you perish in the way, for in a moment His wrath may blaze. Fortunate are all who put their trust in Him.[4]
(יב) נַשְּׁקוּ בַר - זָרְזוּ עַצְמְכֶם בְּבַר לֵב (נ"א) נַשְּׁקוּ בַר ארנישמנט בלעז, וּמְנַחֵם פָּתַר אוֹתוֹ ל' תַּאֲוָה כְּמוֹ (בראשית ג׳:ט״ז) וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ:
פֶּן יֶאֱנַף - פֶּן יִקְצוֹף:
וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ - כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד (לעיל א, ו):
כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ - כִּי בְּרֶגַע מוּעָט יִבְעַר אַפּוֹ עֲלֵיכֶם פִּתְאוֹם וְאוֹתָהּ שָׁעָה אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ יִהְיוּ נִיכָּרִים אֲשׁוּרֵי הַחוֹסִים בּוֹ:
"נַשְּׁקוּ בַר" ("Arm yourselves with purity") — Make yourselves ready with purity of heart. (Another version: nashku bar, in Old French, arnisment (arming, equipping (?)).) And Menachem explained it as an expression of desire, like (Bereishis 3:16) "your desire (teshukaseich) shall be to your husband".[5]
Rashi reads nashku as "prepare yourselves, arm yourselves", and bar as purity. Menachem reads nashku from the root of teshukah, longing: long for purity.
"פֶּן יֶאֱנַף" ("Lest He become angry") — Lest He be angry.
"וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ" ("And you perish in the way") — As it says, "and the way of the wicked will perish" (above, 1:6).
"כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ" ("For in a moment His wrath may blaze") — For in a brief moment His anger will suddenly blaze against you, and at that time "fortunate are all who trust in Him": the good fortune of those who trust in Him will be seen.
When the anger comes suddenly upon the wicked, then the difference will be seen, and the "fortune" (ashrei) of those who trust in Hashem will be plain to all.
Our Rebbeim explain
א׳ (2:1, on Rashi "Lamah ragshu goyim")
Likkutei Sichos vol. 10, Toldos 1 (addendum): Question: Rashi gives first that "our Rabbis expounded the passage as speaking of the King Moshiach", and only second that "according to its sense it is right to explain it of Dovid himself". Rashi comes to explain the plain meaning of the text, so why does the explanation "according to its sense" come second? Answer: In the Gemara (Berachos 10a) "Fortunate is the man" and "Why are the nations in an uproar" are one chapter, while in all our books they are two. Chapter 1 is the merit of Israel in keeping Torah and mitzvos; chapter 2 is that the nations have no power over Israel: "I will make nations your inheritance". In Dovid's generation, when "he has not walked in the counsel of the wicked" was the actual state, it openly brought about "why are the nations in an uproar", so for his generation it was one chapter, and that is why, "according to its sense", it speaks of Dovid himself. In later generations, and especially in exile, "Fortunate is the man" speaks of the individual at every time, and "Why are the nations in an uproar" is a chapter and a time of its own: the end of days, the days of the King Moshiach, when people will wonder "why were the nations in an uproar?" Since the plain text, as in all our books, is two chapters, Rashi gives first the explanation about the King Moshiach, and the explanation about Dovid, though it is "according to its sense", second. Lesson: When Israel do the will of Hashem, "Fortunate is the man" leads at once to "Why are the nations in an uproar": the nations have no power over them.
ב׳ (2:7, on the pasuk)
Likkutei Torah, Shemini Atzeres, "Bayom hashemini atzeres tihyeh lachem": Question: Why does the pasuk say "I have this day yelidticha" (given birth to you, as a mother), and not "holadticha" (begotten you, as a father)? Answer: Through the teshuvah of Yom Kippur the souls of Israel rise and become one with their Source, like a fetus in its mother's womb that "eats what its mother eats". Through this they have the power to draw down the level of Chochmah, the level of "ayin", in a revealed way, so that "Ani" shines openly. "This is the meaning of 'I have this day yelidticha', and not holadticha: the revelation of 'Ani' from the level of ayin is in the manner of the mother who gives birth, not of the father who begets." Lesson: Shemini Atzeres is "atzeres", a gathering in: to hold on to this revelation and draw it into the soul.
Igros Kodesh vol. 16, letter 5881 (27 Marcheshvan 5718): Answer: On the day of bar mitzvah, the Zohar Chadash says, a person must rejoice as on the day he goes up to the chuppah; and of that day Dovid HaMelech said that Hashem tells him, "You are My son, I have this day given birth to you": "this day" is the day of the bar mitzvah. The matter is explained in the notes of the Tzemach Tzedek on Tehillim there.
ג׳ (2:11, on the pasuk)
Likkutei Torah, Nitzavim, "Sos asis": Question: What is the difference between simchah and gilah, and how can there be gilah "with trembling"? Answer: "Simchah is when the joy is revealed outwardly; that is Sukkos, the time of our rejoicing. Gilah is when the joy is still within the heart and has not come out into the open. As it says, 'rejoice (gilu) with trembling': the trembling covers the joy so that it is not seen outside; inside it is full of joy, and what shows is the trembling. That is the level of Rosh Hashanah."
Maamarim Melukatim vol. 1, "Vayihyu chayei Sarah" (20 Marcheshvan 5741): Question: Joy in serving Hashem is a necessity, to the point that its lack is faulted, "because you did not serve Hashem your G-d with joy". How then does it say "serve Hashem with awe"? Answer: This very pasuk goes on "and rejoice with trembling": there must be joy. But when joy is felt as such, it can lead to a sense of self, and from there to things that are not wanted. So "serve Hashem with awe and rejoice with trembling": then the joy is not a felt self-awareness but comes with bittul and humility, in the words of the pasuk, "the humble shall increase their joy in Hashem".
Maamarim Melukatim vol. 1, "Vayihyu chayei Sarah" (20 Marcheshvan 5745): Answer: There are times when the joy must be hidden, as it says "serve Hashem with awe and rejoice with trembling": what shows is the awe and trembling, and the joy (gilah) is hidden, because open, felt joy can bring a sense of self. Lesson: For the joy to be open and still not bring a sense of self, a person must be in a state of essential bittul; then even what he feels is in bittul.
Likkutei Sichos vol. 34, Eikev 3: Question: The Gemara (Berachos 30b) learns that "one may stand to pray only with seriousness (koved rosh)" from several pesukim, and rejects each in turn until "serve Hashem with awe and rejoice with trembling". If there is an explicit pasuk, "serve Hashem with awe", why did the others not learn it from there? Answer: They differ over what koved rosh ("submission", as Rashi explains) is. Rav Nachman bar Yitzchak, who learns it from "serve Hashem with awe", holds that plain awe, of whatever level, is enough: koved rosh is there to prepare the one praying, so that he clears his mind of other thoughts and prays with a settled mind. The other views require real submission and lowliness, "trembling of holiness". The Bavli concludes like Rav Nachman bar Yitzchak, since the awe asked of every Jew before prayer is not a lofty level that not every soul can reach, but plain awe.
Notes
[1] Berachos 7b: of the war of Gog and Magog it is written "Why do nations gather in tumult, and peoples talk in vain", and not "how numerous are my oppressors" (3:2): "Why do nations gather in tumult: what good will it do them?"
[2] Compare Rashi on Tehillim 1:2, "yehgeh": "every expression of hegeh is in the heart"; and on Yehoshua 1:8, "ve'hagisa bo": "every hegyon in the Torah is in the heart".
[3] Rashi explains the same on Yirmiyahu 27:2, "moseros": "these are the straps of the yoke, which are called corigles (straps)".
[4] Berachos 10a: "Every chapter that was dear to Dovid, he opened with 'Fortunate' and closed with 'Fortunate'": he opened with "Fortunate is the man" (1:1) and closed with "Fortunate are all who trust in Him".
[5] On Bereishis 41:40 Rashi explains the root differently, as sustenance: "yishak: shall be provided for… like 'nashku bar' (Tehillim 2:12); garnison in Old French". Rashi on Bereishis 3:16 explains teshukaseich as "your desire", as Menachem does here.