[סיום תפלת שחרית]
אחר שמונה עשרה בשחרית ובמנחה — יאמר ודוי.
אין אומרים "אל ארך אפים" לא בראש חדש, ולא בחנכה ופורים קטן וגדול ב' ימים, ולא בערב פסח וט' באב.
וכשמגביהין הספר תורה להראות הכתב לעם — כל אדם ישתדל לקרב עצמו לתבה כדי שיוכל לקרא מה שכתוב בספר תורה בעת הגבהת הספר תורה, ויאמר "וזאת התורה גו'".
מנהג ספרד שבכל יום שאין בו תחנון ונפילת אפים — אין אומרים "למנצח יענך" ולא "תפלה לדוד".
דהינו אפלו כל חדש ניסן, ופסח שני שהוא י"ד באיר, ול"ג בעמר, ומראש חדש סיון עד י"ב בו ועד בכלל, דהינו חמשה ימים אחר חג השבועות, כי החג יש לו תשלומין כל שבעה, וט"ו באב, וערב ראש השנה, ומערב יום כפורים עד סוף תשרי, וט"ו בשבט, ובכל יום שיש בבית הכנסת מילה, או חתן כל שבעת ימי המשתה.
ואין צריך לומר ט' באב, ופורים קטן שהוא י"ד וט"ו באדר ראשון, ופורים גדול, וחנכה, וראש חדש.
גם במנחה ערב ראש חדש, וערב חנכה, וערב פורים גדול וקטן, וערב ל"ג בעמר, וערב ט"ו באב, וערב ט"ו בשבט — אין אומרים תחנון ונפילת אפים.
אבל במנחה שלפני ערב ראש השנה וערב יום כפורים וערב פסח שני — נופלין.
בשני ובחמישי מכניסין הספר תורה להיכל, ואומר השליח צבור "יהללו וכו'".
ביום שאין אומרים תחנון — אין אומרים "תפלה לדוד" אלא מתחילין "בית יעקב".
בראש חדש אחר שיר של יום — אומרים "ברכי נפשי".
מן ראש חדש אלול עד אחר "הושענא רבה" אחר שיר של יום ובמנחה קדם "עלינו" — אומרים זה: "לדוד ה' אורי גו'".
וכתב רש"ל שצריך לומר פסוק זה: "אך צדיקים גו'".
מנהג להניח תפלין דרבנו תם אחר התפלה בלא ברכה ולקרות קריאת שמע בהם. ויש נוהגין לומר גם כן פרשת "קדש", "והיה כי יביאך".