Support Torah
Recordings

007 —007 - ש"פ ויצא, יו"ד כסלו ה'תשמ"ו - פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי

7

Maamar - "Podah VeShalom Nafshi Mikerav Li Ki VeRabim Hayu Imadi"
Shabbos Parshas Vayeitzei, 10 Kislev 5746
This maamar explains why Podah veshalom nafshi belongs especially to the Mitteler Rebbe's redemption on 10 Kislev: true peace means the opponent is nullified and even becomes a friend. Through pnimiyus haTorah and the bittul of his hillula on 9 Kislev, its eve, this limitless peace is revealed now, within reach of everyone.
Prev Search
0:00 0:00
Next
Watch on YouTube Part 1 Part 2

Video part 1   Video part 2

בס"ד. ש"פ ויצא, יו"ד כסלו ה'תשמ"ו*

פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי[1], וידוע, דנוסף לפשטות הענין שפסוק זה אמר דוד בנוגע להפדי' שלו, שהקב"ה פדה אותו מהמלחמות שבאו עליו[2], מרומז בפסוק זה גם הפדי' של כמה צדיקים[3], ומכ"ש הפדי' של צדיקים שאמרו פסוק זה בעת שנפדו. ולהעיר[4], שבכל ג' הגאולות דרבותינו נשיאינו – גאולת אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו, גאולת אדמו"ר האמצעי ביו"ד כסלו, וגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ב תמוז – אמרו בעלי הגאולה פסוק זה ביום שנגאלו. בנוגע לגאולת אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו ידוע מ"ש אדמו"ר הזקן באגרת הקודש שלו[5], כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי כו' יצאתי בשלום מה' שלום. בנוגע לגאולת אדמו"ר האמצעי ביו"ד כסלו, ידוע[6] שרבותינו נשיאינו היו אומרים שיעור תהלים כמו שנחלק לימי החודש, וכיון שהפסוק פדה בשלום נפשי הוא בשיעור תהלים החדשי דיום העשירי לחודש, הרי שביום גאולתו (עשירי בכסלו) אמר פסוק זה. ובנוגע לגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ב תמוז, ידוע6 מנהג רבותינו נשיאינו שבזמנים ובמצבים מיוחדים היו מוסיפים לומר השיעור תהלים כמו שנחלק לימי השבוע (נוסף על שיעור תהלים החדשי), וכיון שהקביעות די"ב תמוז בשנת תרפ"ז (שנת המאסר והגאולה) היתה ביום השלישי בשבוע והפסוק פדה בשלום נפשי הוא בשיעור תהלים השבועי דיום השלישי בשבוע, מובן, שבעל הגאולה די"ב תמוז אמר פסוק זה ביום גאולתו.

ומבואר במק"א[7], שהשייכות דגאולת יו"ד כסלו לפסוק פדה בשלום נפשי היא (בענין אחד) עוד יותר מהשייכות דגאולת י"ט כסלו וי"ב תמוז לפסוק זה, דכיון שפסוק זה הוא בשיעור תהלים דיום העשירי לחודש, הרי השייכות דפסוק זה ל[הגאולה ד]יו"ד כסלו היא מודגשת בכל שנה ושנה[8].

ב) והנה ידוע הביאור דבעל הגאולה במאמרו ד"ה זה (שנדפס בספרו שערי תשובה[9]), שההדגשה בהכתוב פדה בשלום נפשי היא (נוסף על ענין הפדי', גם) באופן הפדי', שהפדי' היא בשלום בלא מלחמה כלל וכלל[10]. ומבאר שם[11], שאמיתית ענין השלום הוא שאין לו מנגד כלל. וע"ד שהי' בימי שלמה, שכל הגוים היו בטלים אליו. ולכאורה הכוונה, דכל זמן שיש לו מנגדים, גם כשבפועל אינם לוחמים עמו (מפני שנפל עליהם אימתו ופחדו[12] וכיו"ב), אין זה אמיתית ענין השלום[13]. כי כשישנם מנגדים יש אפשרות ונתינת מקום למלחמה, ואמיתית ענין השלום הוא (לא רק שבפועל לא ישנה מלחמה, אלא) שאין (גם) אפשרות ונתינת מקום למלחמה.

וזהו שענין השלום הי' בימי שלמה דוקא, שלכן נקרא בשם שלמה כי שלום הי' בימיו[14], כי כל הגוים נתבטלו לגבי שלמה (מצד עוצם גדולתו), וכשהמנגד מתבטל (שאז אין נתינת מקום שילחום), אז הוא אמיתית ענין השלום. וזהו שאמר הקב"ה לדוד המלך (כשרצה לבנות בית המקדש) לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה[15], הגם שאז (כשרצה דוד לבנות ביהמ"ק) הי' במצב של מנוחה, וה' הניח לו מסביב מכל אויביו[16], כי המנוחה דדוד באה ע"י שנצח כל המלחמות, ולא שאויביו נתבטלו[17]. וכיון שבימיו נשארו עדיין מנגדים (ויש נתינת מקום שילחמו), אין זה אמיתית הענין דמנוחה ושלום. וזהו פדה בשלום נפשי, דענין הפדי' בשלום הוא שהמנגד מתבטל, כמו שהי' בימי שלמה.

וממשיך בהמאמר[18], שאמיתית הענין דפדה בשלום נפשי הוא, שאלו שהיו מקודם שונאים ומנגדים הם נעשים אוהבים. דענין זה הוא למעלה גם מהשלום שהי' בימי שלמה[19], שהשלום שהי' בימי שלמה הוא שכולם נתבטלו מצד הגילוי אור (אבל לא נהפכו לקדושה)[20], ואמיתית ענין השלום (שגם המנגד נהפך לקדושה) יהי' לעתיד לבוא, כמ"ש[21] אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד. ומה שאמר דוד פדה בשלום נפשי [הגם שבימיו לא נתבטלו המנגדים ומכ"ש שלא נהפכו לקדושה, דענין זה לא הי' אפילו בימי שלמה ויהי' רק לע"ל], מבואר בהמאמר דבעל הגאולה[22], שזה קאי על נפש דוד כמו שיהי' לע"ל.

וע"פ הידוע[23] בפירוש מאמר רז"ל[24] נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו (ועד"ז בפירוש לשון המשנה[25] דין וחשבון), דכאשר אדם אומר פסק דינו של אדם אחר הוא פוסק בזה גם על עצמו, הרי פסק דינו של אדמו"ר האמצעי במאמרו ד"ה פדה בשלום נפשי, דפירוש פדה בשלום נפשי הוא שהמנגד מתבטל (כהשלום שהי' בימי שלמה), ויתירה מזו, שהמנגד נהפך לאוהב (כהשלום שיהי' לע"ל), הוא פס"ד גם בנוגע לענין פדה בשלום נפשי שבהגאולה שלו – גאולה דיו"ד כסלו, [ומזה מובן גם בנוגע לענין פדה בשלום נפשי שבהגאולה די"ט כסלו ובהגאולה די"ב תמוז], דענין השלום שבגאולות אלו הוא שהמנגד מתבטל, ויתירה מזו, שהוא נהפך לאוהב.

Part 2

ג) והנה פירוש הכתוב פדה בשלום נפשי בפשטות הוא, שדוד אמר זה על הפדי' שלו כמו שהוא בעולם הזה, שפדי' זו היא בשלום. וצריך להבין הקשר והשייכות דהפירוש שבהמאמר דזה שאמר דוד פדה בשלום נפשי קאי על נפש דוד כמו שיהי' לע"ל, עם הפירוש הפשוט שפדיית דוד עכשיו היתה פדי' בשלום. ויש לומר הביאור בזה, ע"פ מ"ש הרמב"ם[26] דבפרשת בלעם מדבר בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד ובמשיח האחרון שעומד מבניו. ויש לומר, דהטעם על זה שדוד נקרא בשם משיח הראשון הוא, לפי שכל הענינים שיהיו ע"י מלך המשיח (משיח האחרון), התחלתם היתה ע"י דוד, משיח הראשון. אלא שהגמר והשלימות שלהם יהי' ע"י משיח האחרון שעומד מבניו של דוד. ועפ"ז יש לבאר הקשר דשני הפירושים בפסוק פדה בשלום נפשי, שבפנימיות, גם הפדי' דדוד עכשיו היתה פדי' בשלום. היינו שנתבטלו המנגדים (ולא רק שלא לחמו עמו) ויתירה מזו שנהפכו לאוהבים. אלא שבדוד הי' זה בפנימיות ובהעלם, ולע"ל תתגלה הפנימיות דפדיית נפש של דוד, שהיא פדי' בשלום.

ועפ"ז יובן עוד יותר גודל העילוי דהגאולה דיו"ד כסלו, דמזה שאומרים עלי' שהיא פדי' בשלום (בלי הוספת הסברה שהיא הכנה לפדה בשלום דלע"ל, וכיו"ב), מוכח, דענין השלום שבה [שהמנגד מתבטל, ויתירה מזו שנהפך לאוהב] הוא (גם) בגילוי.

ד) והנה ידוע[27] דשבת ויום טוב צריכים הכנה ביום שלפניהם – ערב שבת וערב יום טוב. ובנוגע לעניננו, חג הגאולה יו"ד כסלו – הערב דיו"ד כסלו [שבו הוא ההכנה ליו"ד כסלו] הוא יום התשיעי בכסלו, יום ההולדת ויום ההילולא דבעל הגאולה. והגם שהגאולה דיו"ד כסלו היתה בשנת תקפ"ז[28], שנה לפני ההסתלקות, מ"מ, כיון שמגלגלין זכות ליום זכאי[29], יש לומר, דזה שיום התשיעי בכסלו זכה להיות יום ההילולא של אדמו"ר האמצעי הוא לפי שגם לפני זה הי' שייך לזה[30]. ועפ"ז יש לומר, שגודל העילוי דיום הגאולה [יו"ד כסלו], שענין פדה בשלום נפשי שבו הוא ע"ד הענין דפדה בשלום נפשי שיהי' לע"ל, הוא לפי שה"ערב" שלו הוא יום ההילולא דבעל הגאולה.

ה) ויובן זה בהקדים מ"ש בעל הגאולה במאמרו ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י[31], דזה שיום הסתלקות הרשב"י נקרא בשם הילולא, הוא, לפי שע"י רשב"י הי' הגילוי דפנימיות התורה. ומבאר זה בהקדים מארז"ל[32] האי עלמא דאזלינן מיני' כבי הילולא דמיא, שע"י ירידת הנשמות למטה בעוה"ז, האי עלמא, נעשה בהם הענין דאזלינן, מהלכים. דהנשמות כמו שהן למעלה נק' עומדים כמ"ש[33] חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, ובזהר איתא[34] כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא. דהגם שהנשמות כמו שהן למעלה הן תמיד ברצוא ושוב, דעי"ז הם עולים בעילוי אחר עילוי, מ"מ, כיון שכל העליות שלהם הם בהגבלה, דגם המדרגות הכי גבוהות (שבהם היא עליית הנשמות) הם ע"פ מאמר קו המדה[35], לכן נק' בשם עומדים. וע"י ירידת הנשמות למטה הם נעשים מהלכים, שהעלי' דהנשמות בירידתם למטה היא בבחינת א"ס ובל"ג. וזהו האי עלמא דאזלינן מיני', דהנשמות כמו שהם מצד עצמם הם עומדים, וע"י ירידתם בהאי עלמא, נעשים מהלכים, אזלינן.

והטעם על זה שדוקא ע"י האי עלמא נעשה הענין דאזלינן, הוא, כי האי עלמא כבי הילולא דמיא. והענין הוא[36], דנשמה וגוף הם דוגמת איש ואשה[37]. וכמו שבאיש ואשה כפשוטם, בכדי שיהי' היחוד דדכר ונוקבא (שהם שני הפכים) הוא ע"י שנמשך בהם כח הא"ס שלמעלה משניהם[38], וכח זה שנמשך בהם מתגלה בענין ההולדה [דענין להוליד דור אחר דור עד אין שיעור הוא לא מצד גדר הנבראים שהם בעלי גבול, אלא מצד כח הא"ס[39] שלמעלה מגדר הנבראים[40] שנמשך ע"י נישואין], עד"ז הוא בנשמה וגוף שהם דוגמת איש ואשה, שבכדי שיוכל להיות החיבור והיחוד דנשמה וגוף שהם שני הפכים הוא ע"י המשכת כח הא"ס. והמשכת כח זה מתגלה בענין ההולדה, תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים[41], שהעלי' שע"י התומ"צ היא עלי' בבחי' א"ס ובל"ג. וזהו האי עלמא דאזלינן מיני' כבי הילולא דמיא, דהטעם על זה שדוקא מיני' (האי עלמא) נעשה אזלינן (מהלכים), הוא, כי האי עלמא כבי הילולא דמיא, שהחיבור והיחוד דנשמה הרוחנית עם הגוף הגשמי (האי עלמא) הוא בדוגמת יחוד חתן וכלה (הילולא, חתונה), שעי"ז נמשך כח הא"ס.

ו) והנה ידוע, דכמו שירידת הנשמה למטה היא ירידה לצורך עלי', עד"ז הוא בתומ"צ, שהכוונה בהירידה דתומ"צ היא לצורך עלי'. כי ע"י ירידתם למטה והתלבשותם בדברים גשמיים נמשך בהם עצמיות כח התומ"צ[42]. ועפ"ז יש לומר, דענין ההילולא שבקיום התומ"צ בהאי עלמא דוקא, הוא גם בהתומ"צ עצמם. דנוסף לענין ההילולא בהאדם העוסק בתומ"צ, המשכת כח הא"ס שע"י החיבור והיחוד דנשמה וגוף (כנ"ל סעיף ה), גם בהתומ"צ עצמם הו"ע ההילולא. כי תורה ומצוות הם חכמתו ורצונו של הקב"ה שלמעלה מעולם[43], והחיבור שלהם עם הענינים שבהאי עלמא (הדברים הגשמיים שבהם נתלבשו התומ"צ) הוא חיבור דשני הפכים, וחיבור זה הוא ע"י המשכת עצמות כח התומ"צ – ע"ד יחוד חתן וכלה, ע"י המשכת כח הא"ס שלמעלה משניהם ומחבר אותם.

ז) וממשיך בהמאמר[44] עוד פירוש בהאי עלמא דאזלינן מיני', שבשעת פטירתו של אדם, כשהנשמה נפטרת מהגוף ומעולם הזה, דאזלינן מיני', אזי נעשה בה הענין דאזלינן, שהיא נעשית בבחינת מהלך. דלהביאור דלעיל (סעיף ה), זה שהנשמה נעשית מהלך, הוא בהיותה למטה בהאי עלמא. ופירוש דאזלינן מיני' הוא מחמתו ובסיבתו[45], דזה שהנשמה באה לבחינת אזלינן, שהיא נעשית מהלך, הוא מיני', מצד העילוי שבהאי עלמא שהוא כמו הילולא. ולפירוש השני, הענין דאזלינן שנעשה בהנשמה (שנעשית מהלך) הוא בעת דאזלינן מיני', כשהיא הולכת ונפטרת מהאי עלמא. ונקודת הביאור בזה (בהמאמר)[46], דהמצוות כמו שהם למטה, הם במדידה והגבלה[47]. וגם התורה שלמטה היא במדידה והגבלה, כמ"ש[48] ארוכה מארץ מדה, היינו שיש מדה להתורה אלא שהמדה היא ארוכה מארץ[49]. ולכן, ההילוך (ענין הבל"ג) שנעשה בהנשמה ע"י עסק התומ"צ שלה בעוה"ז, הוא בהעלם. וגם ההילוך דהנשמה שע"י מצות פרי' ורבי', אף שבענין ההולדה הוא גילוי כח הא"ס, מ"מ, כיון שגילוי כח הא"ס שבזה הוא בנוגע לענין מוגבל (הולדת בנים, אלא שההולדה היא דור אחר דור עד אין שיעור), לכן, גם ע"י קיום מצוה זו, ענין ההילוך הוא בהעלם. ולאחרי שהנשמה ממלאת את שליחותה בהאי עלמא ובא הזמן דאזלינן מיני', שהיא הולכת (ויוצאת) מההגבלות דהאי עלמא, אזי מתגלה לה הפנימיות דהתומ"צ שעסקה בעוה"ז, שהפנימיות דהתומ"צ הם בלי גבול, ואז נעשה בה הענין דאזלינן (מהלך) גם בגילוי. וזהו שיום הסתלקות הצדיקים שעסקו בפנימיות התורה נק' בשם יום הילולא (כמו הילולא דרשב"י, ועד"ז הוא בנוגע ליום ההסתלקות דכל הצדיקים שעסקו בפנימיות התורה), כי ע"י הלימוד והעסק בפנימיות התורה, מתגלית ביום ההסתלקות הפנימיות והבל"ג, ענין ההילולא וההילוך.

ח) ומבאר בעל הגאולה במאמר הנ"ל[50], שבהילולא (יחוד דכר ונוקבא) ג' ענינים (בכללות). יחוד דכר ונוקבא למעלה. דענין דכר ונוקבא הוא גם בהנשמות כמו שהם למעלה קודם ירידתם למטה. דישנם נשמות שבבחינת דכר ונשמות שבבחינת נוקבא. והיחוד דהנשמות שבבחינת דכר עם הנשמות שבבחינת נוקבא נק' הילולא. ויחוד דכר ונוקבא למטה. ובזה עצמו שני ענינים. יחוד דכר ונוקבא כפשוטם ויחוד הנשמה עם הגוף [שהם דוגמת איש ואשה]. וענין הג' בהילולא הוא יחוד הנשמה (דכר) עם הגוף (נוקבא) שיהי' בתחיית המתים. דהילולא זו היא דרגא הכי נעלית, שאז יהי' גילוי העצמות.

והנה הגילוי שיהי' בתחיית המתים הוא (כמבואר בכ"מ[51], וגם במאמר הנ"ל), שאז תתגלה המשכת העצמות שע"י קיום המצוות בעולם הזה. והוא ע"ד שנתבאר לעיל (סעיף ז) בענין ההילולא שבהסתלקות הצדיקים שעסקו בפנימיות התורה, שהוא גילוי הפנימיות והבלי גבול דהתומ"צ שעסקו בעוה"ז. אלא שעכשיו, בכדי לקבל את הגילוי הוא ע"י הסתלקות הנשמה מהגוף, ולע"ל יהי' גילוי זה גם בגוף הגשמי (וגם הגילוי עצמו יהי' נעלה יותר, שאז יהי' גילוי העצמות, כנ"ל).

ויש לומר, דמהטעמים שהענין דהילולא הג' מבואר בהדרוש ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י, הוא, לרמז, שמעלת הצדיקים שעיקר עסקם הוא לגלות פנימיות התורה הוא בשני ענינים. שיום ההסתלקות שלהם נק' בשם יום הילולא, לפי שאז מתגלה הפנימיות והבל"ג בהתומ"צ, כנ"ל בארוכה. וגם, שע"י עבודתם לגלות פנימיות התורה, מתגלה [אצלם, ועל ידם מתגלה קצת גם לכל השייכים אליהם] הבל"ג דתומ"צ גם בהנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף הגשמי, וגם בגוף הגשמי עצמו, ע"ד שיהי' בתחה"מ. ויש להוסיף, שהגילוי דשני הענינים, גם ענין ההילולא דהסתלקות, הוא בהנשמה כמו שמלובשת בגוף. אלא שבתחלה, גילוי הבל"ג להאדם הוא ע"י שהוא בתנועה דביטול, שיוצא ממציאותו – ע"ד ענין ההסתלקות, ועי"ז, מתגלה אח"כ הבל"ג גם בהמציאות דהאדם – ע"ד הגילוי שיהי' בתחה"מ.

ט) והנה מהנ"ל מובן, דבההילוך הנ"ל (עלי' בבחינת א"ס ובלי גבול) שנעשה על ידי קיום התומ"צ בעולם הזה, ג' מדריגות. דבהנשמות שעוסקים רק בנגלה דתורה, ההילוך הוא בהעלם. כי מצד בחינת החיצוניות (נגלה דתורה), התומ"צ הם במדידה והגבלה. וגילוי הבלי גבול שנמשך ע"י קיום התומ"צ בעוה"ז יהי' בעיקר לע"ל. ובהנשמות שעוסקים בפנימיות התורה, גילוי הבלי גבול דהתומ"צ (ענין ההילוך) הוא גם בעת הסתלקותם, ועד"ז בהיותם למטה ע"י תנועת הביטול והיציאה ממציאותם. ועי"ז באים אח"כ למדריגה נעלית יותר, שגילוי הבלי גבול דהתומ"צ הוא גם בהמציאות שלהם.

ויש לומר, שעד"ז הוא גם בהענין דפדה בשלום נפשי, שיש בו (דוגמת) ג' מדריגות אלה. והענין הוא, דאמיתית הענין דפדה בשלום נפשי, שהמנגד מתבטל לגמרי, כמבואר לעיל (סעיף ב) מהמאמר דבעל הגאולה, הוא ע"י גילוי היחידה[52]. דבחינת חי', כיון שיש כנגדה לעו"ז[53], לכן הגילוי שלה אינו שולל ומבטל לגמרי הרצונות זרים דנפש הבהמית, והוא רק שהרצון לאלקות (דבחינת חי') מתגבר על הרצונות דנה"ב. ובכדי שיהי' ביטול הרצונות דנה"ב הוא ע"י גילוי היחידה. דכיון שבחינת היחידה אין כנגדה לעו"ז[53], בבואה דבבואה לית להו[54], לכן ע"י גילוי היחידה מתבטל הלעו"ז ממילא.

וזהו שאמיתית הענין דפדה בשלום נפשי יהי' בביאת המשיח דוקא, כי כמו שבאדם, ביטול הלעו"ז שבו הוא ע"י גילוי היחידה דוקא, עד"ז הוא בכללות העולם, שדוקא ע"י משיח, שהוא היחידה דכללות ההשתלשלות[55], יהי' ביטול הסט"א לגמרי. אלא שמ"מ, כיון שכל הגילויים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו[56], גם הענין דביטול הסט"א ע"י גילוי יחידה הכללית שיהי' לע"ל, הוא ע"י שהאדם מגלה את היחידה שבו שעי"ז מתבטלים הרצונות זרים דנפשו הבהמית. ובפרט, כשע"י גילוי היחידה שלו הוא פועל גם (במדה) ביטול הסט"א שבזולתו. וכמו דוד המלך, שע"י עבודתו פעל שגם עמשי אמר לו שלום שלום לך ושלום לעוזריך[57], ושגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד[58].

והנה כיון שעכשיו כל הענינים הם בהגבלה, לכן, גם ענין המס"נ שמצד גילוי היחידה[59] הוא בנוגע לענין מוגבל. [וע"ד שנתבאר לעיל (סעיף ז) בענין גילוי כח הא"ס שבהולדה, שהגילוי דא"ס הוא בענין מוגבל]. ומזה מובן, דהגם שגילוי היחידה הכללית דלע"ל הוא ע"י גילוי היחידה עכשיו, מ"מ, גילוי היחידה עכשיו לגבי גילוי היחידה הכללית דלע"ל הוא באין ערוך. ועד"ז הוא בנוגע לפדה בשלום נפשי שהי' אצל דוד, דכיון שהפדי' בשלום שלו היתה רק בנוגע לכמה אנשים (עמשי, אנשי אבשלום וכו') ולא בכללות העולם (דבכללות העולם היו מנגדים), לכן, הוא באין ערוך כלל לגבי הפדי' בשלום דלע"ל, שלא יהיו בה הגבלות. והמשכת הפדי' בשלום דלע"ל (בלי גבול) ע"י הפדי' דשלום דדוד (שהיא בנוגע לענינים מוגבלים) הוא ע"ד המשכת ענין ההילוך והבלי גבול ע"י קיום התומ"צ בעוה"ז באלו העוסקים רק בנגלה דתורה. והענין דפדה בשלום נפשי שבהגאולה דיו"ד כסלו [ועד"ז בהגאולה די"ט כסלו ודי"ב תמוז], כיון שהגאולה היא בנוגע לפנימיות התורה, היחידה דתורה[60], לכן, הענין דפדה בשלום נפשי שבגאולה זו, אין בו מדידות והגבלות, והוא בנוגע לכל הענינים.

וזהו שיום התשיעי בכסלו, יום ההילולא, הוא הערב דיום הגאולה[61], כי ע"י שהגילוי דפדה בשלום נפשי הי' לאחרי קדימת העבודה דהילולא של בעל הגאולה, ענין הביטול (שבדומה להסתלקות), המשיך גילוי זה (הגילוי דפדה בשלום נפשי שלמעלה ממדידה והגבלה) גם בהמציאות דכל השייכים אליו. שלכן, כדי לקבל גילוי זה, אין צריכה להיות הכנה דביטול ויציאה מהמציאות, ואין הדבר תלוי אלא ברצון, וביכלתו של כל אחד (גם לפני שיצא ממצבו) לפדות את עצמו באופן דפדה בשלום נפשי, שלום בתכלית השלימות, ועי"ז לפדות גם את כל העולם, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש ובעגלא דידן ממש. **********

*) יצא לאור בקונטרס ט'-יו"ד כסלו – תנש"א, "לקראת ט' כסלו, יום ההולדת דאדמו"ר האמצעי (בשנת תקל"ד) ויום ההילולא שלו (בשנת תקפ"ח), ויו"ד כסלו, יום הגאולה דאדמו"ר האמצעי (בשנת תקפ"ז) . . יום א' פ' וישלח, שנת ה'תנש"א".

  1. 1 תהלים נה, יט.
  2. 2 פרש"י עה"פ. וראה ירושלמי סוטה פ"א ה"ח.
  3. 3 ראה ב"ר פע"ג, ג. מדרש תלים עה"פ. – הובאו באוה"ת (יהל אור) עה"פ ס"ח (ע' רז).
  4. 4 בהבא להלן ראה ד"ה זה ה'תשל"ח סעיף א (לקמן ע' קמב).
  5. 5 נדפסה באגרות קודש שלו סי' לח. וש"נ.
  6. 6 מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר, נדפס בקובץ מכתבים אודות גודל ערך אמירת תהלים (תהלים אהל יוסף יצחק ע' 200); אגרות-קודש שלו ח"ג ע' תעג ואילך.
  7. 7 לקו"ש חכ"ה שיחה ליו"ד כסלו (ע' 160 ואילך).
  8. 8 משא"כ הדגשת שייכות גאולת י"ט כסלו להפסוק פדה בשלום היא בעיקר בשנת הגאולה שהיתה ביום שנכפל בו כי טוב (אגרת הקודש דאדה"ז הנ"ל). ועד"ז בנוגע לגאולת י"ב תמוז.
  9. 9 ח"א (שער התפלה) מט, א ואילך.
  10. 10 כ"ה הלשון בשערי תשובה שם פי"א (נה, ד). וראה לקמן הערה 17.
  11. 11 פי"א – נה, ד ואילך.
  12. 12 וראה סה"מ ה'תש"ד ס"ע 106 ביאור ענין זה בהמלחמה דנה"א ונה"ב.
  13. 13 אף שבכללות נק' גם זה בשם "שלום" – ראה סה"מ ה'תש"ד שם "שלום הבא ע"י אימת החרב".
  14. 14 כמ"ש (דברי הימים-א כב, ט) שלמה יהי' שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו.
  15. 15 דברי הימים-א כח, ג. וממ"ש "איש מלחמות אתה" [ולא "עשית מלחמות" וכיו"ב כבדברי הימים שם כב, ח] משמע, שגם עכשיו הוא איש מלחמות.
  16. 16 שמואל-ב ז, א.
  17. 17 ראה סה"מ ה'תש"ד שם (ע' 106; 109), דגם כשלוחמים עם האויב ומנצחים אותו – שעי"ז הוא מתבטל קצת (ולא רק שאינו לוחם מפני אימה ופחד) – מ"מ, "עדיין לא העבירו (את האויב) מכל וכל", וע"ד הבינוני בשעת התפלה שנה"ב הוא כישן, שאח"כ יכול להיות חוזר וניעור (תניא פי"ג – יט, רע"א). ועפ"ז יומתק מה שנקרא דוד בשם "איש מלחמות" גם לאחרי שה' הניח לו מסביב מכל אויביו, כי גם כשהמנוחה באה ע"י נצחון המלחמה יש מקום שהרע יהי' חוזר וניעור. ואולי יש לומר דזהו שמדייק בהמאמר "בלא מלחמה כלל וכלל": הלשון "בלא מלחמה כלל" מדגיש דזה שהאויב אינו לוחם כנגדו הוא לא מפני שהוא ירא ומפחד ללחום אלא שנצחו אותו; והלשון "בלא מלחמה כלל וכלל" מדגיש שהאויב נתבטל לגמרי ולא רק שנצחו אותו, שלכן אין שייך כלל שתהי' מלחמה.
  18. 18 שם – נו, א.
  19. 19 כמפורש בהמשך תער"ב שבהערה הבאה. ועפ"ז יומתק הלשון דבעל הגאולה שם "בדרך שלום . . כמו לע"ל . . וכה"ג הי' בימי שלמה".
  20. 20 ד"ה פדה בשלום תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב פ' שעד – ע' תשסט).
  21. 21 צפני' ג, ט. – הובא בשערי תשובה ובהמשך תער"ב שם.
  22. 22 שם – נה, ד.
  23. 23 לקו"ש ח"ד ע' 1207 ואילך. וש"נ.
  24. 24 אבות פ"ג מט"ז.
  25. 25 שם משנה א.
  26. 26 הל' מלכים פי"א ה"א.
  27. 27 ביצה ב, ב ובפרש"י שם (ד"ה והכינו וד"ה ואין יו"ט). שו"ע אדה"ז או"ח הל' יו"ט סתקי"ג ס"א.
  28. 28 כ"ה מסורת בית הרב (ראה רשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר במבוא לס' בד קודש).
  29. 29 תענית כט, א.
  30. 30 ובפרט לפי מארז"ל שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום (ר"ה יא, א).
  31. 31 נדפס במאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"ב (ע' תרסו ואילך), שיצא לאור לפני שבת זו (בשנת ה'תשמ"ו – שנת אמירת מאמר זה).
  32. 32 ראה עירובין נד, א (ובגירסת העין יעקב שם).
  33. 33 מלכים-א יז, א. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 147 הערה 53.
  34. 34 הובא בכ"מ בדא"ח בשם הזהר. וראה זהר ח"ג קד, ב. ח"א צ, סע"ב. שם רכז, ב. רלג, ב. ח"ב צו, ב. ח"א סא, ב.
  35. 35 מאמרי אדהאמ"צ שם סי"ב (ע' תרפב). – ענין "קו המדה" ראה סה"מ תקס"ה ח"א ע' ב. אוה"ת שלח ס"ע תצג ואילך. ובכ"מ.
  36. 36 בהבא להלן ראה מאמרי אדהאמ"צ שם ס"א (ע' תרסז). שם ס"ד וס"ה (ע' תרעא ואילך). ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' רסד ואילך).
  37. 37 ראה סה"מ תרנ"ג ע' רלה. וש"נ.
  38. 38 ראה גם לקו"ת שה"ש מז, ג.
  39. 39 לקו"ת שה"ש מ, א.
  40. 40 ראה בארוכה ד"ה הנ"ל תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד שם). עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' תיד). סה"מ תרפ"ו ס"ע רכו ואילך.
  41. 41 פרש"י ר"פ נח.
  42. 42 אוה"ת שמות פו, סע"ב. ובכ"מ.
  43. 43 ראה גם תניא פ"ד (ח, ב).
  44. 44 סי"ג (ע' תרפג).
  45. 45 שם סי"ב (ס"ע תרפב).
  46. 46 בהבא לקמן, ראה שם ס"ט (ס"ע תרעח) ואילך. ד"ה הנ"ל תרנ"ד (סה"מ שם ע' רעא).
  47. 47 ראה אגה"ק ס"ט.
  48. 48 איוב יא, ט.
  49. 49 סה"מ ה'תש"ה ע' 193. ובכ"מ.
  50. 50 ע' תרפד ואילך. וראה גם ד"ה הנ"ל עטר"ת (סה"מ שם ע' תיג). סה"מ תרפ"ו שם ע' רכג.
  51. 51 ראה ג"כ ד"ה לה"ע תחיית המתים שנה זו (ה'תשמ"ו) – נדפס לקמן ח"ג ע' רכא ואילך.
  52. 52 שערי תשובה שם ספ"ו (נב, ג) ואילך. וראה בארוכה ד"ה פדה בשלום ה'תשל"ט ס"ד ואילך (לעיל ע' מא ואילך).
  53. 53 ראה לקו"ת תצא לז, ג. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ב ס"ע תקמב ואילך. ובכ"מ.
  54. 54 יבמות קכב, א. וש"נ.
  55. 55 רמ"ז לזח"ג רס, ב (נדפס במק"מ קצ, ב). לקוטי תורה להאריז"ל עה"פ (בראשית ה, כב) ויתהלך חנוך. ועוד. וראה אוה"ת נצבים ע' א'רעו. סה"מ תרכ"ז ע' טז. תרנ"ה ס"ע יט ואילך. תרצ"ט ע' 207. ועוד.
  56. 56 תניא רפל"ז.
  57. 57 דברי הימים-א יב, יח. – הובא בשערי תשובה שם פי"א – נו, א (ושם, שזהו"ע שהשונא נהפך לאוהב).
  58. 58 ירושלמי סוטה פ"א ה"ח.
  59. 59 ראה ד"ה ושבתי בשלום ה'תשל"ח סי"ב, ובהערה 97 שם (לעיל ריש ע' כו).
  60. 60 ראה בארוכה קונטרס ענינה של תורת החסידות סעיף ו.
  61. 61 ולהעיר, שבשורת הגאולה דיו"ד כסלו באה בט' כסלו (מסורת בבית הרב, הובאה בהוספה לס' בד קודש ע' 22 בהערה).
בס"ד. ש"פ ויצא, יו"ד כסלו ה'תשמ"ו
B"H. Shabbos Parshas Vayeitzei, 10 Kislev, 5746*

פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, וידוע, דנוסף לפשטות הענין שפסוק זה אמר דוד בנוגע להפדי' שלו, שהקב"ה פדה אותו מהמלחמות שבאו עליו, מרומז בפסוק זה גם הפדי' של כמה צדיקים, ומכ"ש הפדי' של צדיקים שאמרו פסוק זה בעת שנפדו.

Podah veshalom nafshi mikerav li ki verabim hayu imadi ("He redeemed my soul in peace from the battle against me, for many were with me").1 It is known that, in addition to the plain meaning — that David said this verse about his own redemption, that the Holy One, blessed be He, redeemed him from the wars that came upon him2 — this verse also alludes to the redemption of several tzaddikim,3 and all the more so to the redemption of tzaddikim who said this verse at the time they were redeemed.

ולהעיר, שבכל ג' הגאולות דרבותינו נשיאינו – גאולת אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו, גאולת אדמו"ר האמצעי ביו"ד כסלו, וגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ב תמוז – אמרו בעלי הגאולה פסוק זה ביום שנגאלו.

It is worth noting4 that in all three redemptions of our Rebbeim — the redemption of the Alter Rebbe on 19 Kislev, the redemption of the Mitteler Rebbe on 10 Kislev, and the redemption of my father-in-law, the Rebbe (the Previous Rebbe), on 12 Tammuz — the one who was redeemed said this verse on the day of his redemption.

בנוגע לגאולת אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו ידוע מ"ש אדמו"ר הזקן באגרת הקודש שלו, כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי כו' יצאתי בשלום מה' שלום.

Regarding the redemption of the Alter Rebbe on 19 Kislev, it is known what the Alter Rebbe wrote in his letter (Iggeres HaKodesh):5 "When I was reading in the book of Tehillim the verse Podah veshalom nafshi…, I went out in peace from the G‑d of peace."

בנוגע לגאולת אדמו"ר האמצעי ביו"ד כסלו, ידוע שרבותינו נשיאינו היו אומרים שיעור תהלים כמו שנחלק לימי החודש, וכיון שהפסוק פדה בשלום נפשי הוא בשיעור תהלים החדשי דיום העשירי לחודש, הרי שביום גאולתו (עשירי בכסלו) אמר פסוק זה.

Regarding the redemption of the Mitteler Rebbe on 10 Kislev: it is known6 that our Rebbeim used to recite the portion of Tehillim as it is divided according to the days of the month; and since the verse Podah veshalom nafshi is in the monthly Tehillim portion of the tenth day of the month, it follows that on the day of his redemption (the tenth of Kislev) he said this verse.

ובנוגע לגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ב תמוז, ידוע מנהג רבותינו נשיאינו שבזמנים ובמצבים מיוחדים היו מוסיפים לומר השיעור תהלים כמו שנחלק לימי השבוע (נוסף על שיעור תהלים החדשי), וכיון שהקביעות די"ב תמוז בשנת תרפ"ז (שנת המאסר והגאולה) היתה ביום השלישי בשבוע והפסוק פדה בשלום נפשי הוא בשיעור תהלים השבועי דיום השלישי בשבוע, מובן, שבעל הגאולה די"ב תמוז אמר פסוק זה ביום גאולתו.

And regarding the redemption of my father-in-law, the Rebbe, on 12 Tammuz: the custom of our Rebbeim is known6 that at special times and in special circumstances they would additionally recite the portion of Tehillim as it is divided according to the days of the week (in addition to the monthly Tehillim portion). Since 12 Tammuz in the year 5687 (the year of the arrest and the redemption) fell on the third day of the week, and the verse Podah veshalom nafshi is in the weekly Tehillim portion of the third day of the week, it is understood that the one redeemed on 12 Tammuz said this verse on the day of his redemption.

ומבואר במק"א, שהשייכות דגאולת יו"ד כסלו לפסוק פדה בשלום נפשי היא (בענין אחד) עוד יותר מהשייכות דגאולת י"ט כסלו וי"ב תמוז לפסוק זה, דכיון שפסוק זה הוא בשיעור תהלים דיום העשירי לחודש, הרי השייכות דפסוק זה ל[הגאולה ד]יו"ד כסלו היא מודגשת בכל שנה ושנה.

It is explained elsewhere7 that the connection of the redemption of 10 Kislev to the verse Podah veshalom nafshi is (in one respect) even greater than the connection of the redemptions of 19 Kislev and 12 Tammuz to this verse: since this verse is in the Tehillim portion of the tenth day of the month, the connection of this verse to [the redemption of] 10 Kislev is emphasized every single year.8

ב) והנה ידוע הביאור דבעל הגאולה במאמרו ד"ה זה (שנדפס בספרו שערי תשובה), שההדגשה בהכתוב פדה בשלום נפשי היא (נוסף על ענין הפדי', גם) באופן הפדי', שהפדי' היא בשלום בלא מלחמה כלל וכלל.

2) Now, the explanation of the baal hageulah (the one whose redemption this is — the Mitteler Rebbe) in his maamar beginning with these words (printed in his book Shaarei Teshuvah9) is well known: the emphasis in the verse Podah veshalom nafshi is (in addition to the redemption itself, also) on the manner of the redemption — that the redemption is in peace, with no war at all whatsoever.10

ומבאר שם, שאמיתית ענין השלום הוא שאין לו מנגד כלל.

He explains there11 that the true meaning of peace is that one has no opponent at all.

וע"ד שהי' בימי שלמה, שכל הגוים היו בטלים אליו.

This is like what there was in the days of Shlomo, when all the nations were batel (nullified, submissive) to him.

ולכאורה הכוונה, דכל זמן שיש לו מנגדים, גם כשבפועל אינם לוחמים עמו (מפני שנפל עליהם אימתו ופחדו וכיו"ב), אין זה אמיתית ענין השלום.

Seemingly, the intent is that as long as one has opponents, even if in practice they do not wage war against him (because his terror and dread fell upon them12 and the like), this is not the true meaning of peace.13

כי כשישנם מנגדים יש אפשרות ונתינת מקום למלחמה, ואמיתית ענין השלום הוא (לא רק שבפועל לא ישנה מלחמה, אלא) שאין (גם) אפשרות ונתינת מקום למלחמה.

For when there are opponents, there is a possibility of, and room for, war; and the true meaning of peace is (not only that in practice there is no war, but) that there is (also) no possibility of, and no room for, war.

וזהו שענין השלום הי' בימי שלמה דוקא, שלכן נקרא בשם שלמה כי שלום הי' בימיו, כי כל הגוים נתבטלו לגבי שלמה (מצד עוצם גדולתו), וכשהמנגד מתבטל (שאז אין נתינת מקום שילחום), אז הוא אמיתית ענין השלום.

This is why peace existed specifically in the days of Shlomo — which is why he was called Shlomo, for there was peace (shalom) in his days14 — because all the nations were nullified before Shlomo (on account of his immense greatness); and when the opponent is nullified (so that there is no room for him to wage war), that is the true meaning of peace.

וזהו שאמר הקב"ה לדוד המלך (כשרצה לבנות בית המקדש) לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה, הגם שאז (כשרצה דוד לבנות ביהמ"ק) הי' במצב של מנוחה, וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, כי המנוחה דדוד באה ע"י שנצח כל המלחמות, ולא שאויביו נתבטלו.

This is why the Holy One, blessed be He, said to King David (when he wished to build the Beis HaMikdash) lo sivneh vayis lishmi ki ish milchamos atah ("You shall not build a House for My Name, for you are a man of wars"),15 even though at that time (when David wished to build the Beis HaMikdash) he was in a state of rest — vaHashem heniach lo misaviv mikol oyvav ("and G‑d had given him rest from all his enemies round about")16 — because David's rest came about through his having won all the wars, not through his enemies' being nullified.17

וכיון שבימיו נשארו עדיין מנגדים (ויש נתינת מקום שילחמו), אין זה אמיתית הענין דמנוחה ושלום.

And since in his days there still remained opponents (and there was room for them to wage war), this was not the true meaning of rest and peace.

וזהו פדה בשלום נפשי, דענין הפדי' בשלום הוא שהמנגד מתבטל, כמו שהי' בימי שלמה.

This is the meaning of Podah veshalom nafshi: redemption in peace means that the opponent is nullified, as it was in the days of Shlomo.

וממשיך בהמאמר, שאמיתית הענין דפדה בשלום נפשי הוא, שאלו שהיו מקודם שונאים ומנגדים הם נעשים אוהבים.

He continues in the maamar18 that the true meaning of Podah veshalom nafshi is that those who were previously enemies and opponents become friends.

דענין זה הוא למעלה גם מהשלום שהי' בימי שלמה, שהשלום שהי' בימי שלמה הוא שכולם נתבטלו מצד הגילוי אור (אבל לא נהפכו לקדושה), ואמיתית ענין השלום (שגם המנגד נהפך לקדושה) יהי' לעתיד לבוא, כמ"ש אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד.

This is higher even than the peace that there was in the days of Shlomo,19 for the peace in the days of Shlomo was that all were nullified because of the revelation of light (but they were not transformed to holiness),20 while the true meaning of peace (where even the opponent is transformed to holiness) will be in the time to come, as it is written:21 az ehpoch el amim safah verurah… le'ovdo shechem echad ("For then I will turn to the peoples a pure language… to serve Him with one accord").

ומה שאמר דוד פדה בשלום נפשי [הגם שבימיו לא נתבטלו המנגדים ומכ"ש שלא נהפכו לקדושה, דענין זה לא הי' אפילו בימי שלמה ויהי' רק לע"ל], מבואר בהמאמר דבעל הגאולה, שזה קאי על נפש דוד כמו שיהי' לע"ל.

As for David's saying Podah veshalom nafshi [even though in his days the opponents were not nullified, and certainly were not transformed to holiness, for this did not happen even in the days of Shlomo and will only be in the time to come], it is explained in the maamar of the baal hageulah22 that this refers to David's soul as it will be in the time to come.

וע"פ הידוע בפירוש מאמר רז"ל נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו (ועד"ז בפירוש לשון המשנה דין וחשבון), דכאשר אדם אומר פסק דינו של אדם אחר הוא פוסק בזה גם על עצמו, הרי פסק דינו של אדמו"ר האמצעי במאמרו ד"ה פדה בשלום נפשי, דפירוש פדה בשלום נפשי הוא שהמנגד מתבטל (כהשלום שהי' בימי שלמה), ויתירה מזו, שהמנגד נהפך לאוהב (כהשלום שיהי' לע"ל), הוא פס"ד גם בנוגע לענין פדה בשלום נפשי שבהגאולה שלו – גאולה דיו"ד כסלו, [ומזה מובן גם בנוגע לענין פדה בשלום נפשי שבהגאולה די"ט כסלו ובהגאולה די"ב תמוז], דענין השלום שבגאולות אלו הוא שהמנגד מתבטל, ויתירה מזו, שהוא נהפך לאוהב.

According to what is known23 in explanation of the saying of our Sages24 nifra'in min ha'adam mida'ato veshelo mida'ato ("retribution is exacted from a person with his knowledge and without his knowledge") (and similarly in explanation of the wording of the Mishnah,25 din vecheshbon, "judgment and accounting") — that when a person pronounces judgment on another, he thereby pronounces judgment on himself as well — it follows that the ruling of the Mitteler Rebbe in his maamar Podah veshalom nafshi, that the meaning of Podah veshalom nafshi is that the opponent is nullified (like the peace that there was in the days of Shlomo), and moreover, that the opponent becomes a friend (like the peace that will be in the time to come), is a ruling also regarding the Podah veshalom nafshi in his own redemption — the redemption of 10 Kislev [and from this one understands the same regarding the Podah veshalom nafshi in the redemption of 19 Kislev and in the redemption of 12 Tammuz]: the peace in these redemptions is that the opponent is nullified, and moreover, that he becomes a friend.

ג) והנה פירוש הכתוב פדה בשלום נפשי בפשטות הוא, שדוד אמר זה על הפדי' שלו כמו שהוא בעולם הזה, שפדי' זו היא בשלום.

3) Now, the plain meaning of the verse Podah veshalom nafshi is that David said it about his own redemption as it was in this world — that this redemption was in peace.

וצריך להבין הקשר והשייכות דהפירוש שבהמאמר דזה שאמר דוד פדה בשלום נפשי קאי על נפש דוד כמו שיהי' לע"ל, עם הפירוש הפשוט שפדיית דוד עכשיו היתה פדי' בשלום.

We need to understand the connection between the explanation in the maamar — that David's saying Podah veshalom nafshi refers to David's soul as it will be in the time to come — and the plain meaning, that David's redemption at that time was a redemption in peace.

ויש לומר הביאור בזה, ע"פ מ"ש הרמב"ם דבפרשת בלעם מדבר בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד ובמשיח האחרון שעומד מבניו.

The explanation may be given based on what the Rambam writes26: that the passage of Bilam speaks of the two Moshiachs — the first Moshiach, who is David, and the last Moshiach, who will arise from his descendants.

ויש לומר, דהטעם על זה שדוד נקרא בשם משיח הראשון הוא, לפי שכל הענינים שיהיו ע"י מלך המשיח (משיח האחרון), התחלתם היתה ע"י דוד, משיח הראשון.

It may be said that the reason David is called the first Moshiach is that all the things that will come about through King Moshiach (the last Moshiach) had their beginning through David, the first Moshiach.

אלא שהגמר והשלימות שלהם יהי' ע"י משיח האחרון שעומד מבניו של דוד.

Only their completion and perfection will come about through the last Moshiach, who will arise from the descendants of David.

ועפ"ז יש לבאר הקשר דשני הפירושים בפסוק פדה בשלום נפשי, שבפנימיות, גם הפדי' דדוד עכשיו היתה פדי' בשלום.

On this basis the connection between the two explanations of the verse Podah veshalom nafshi can be explained: inwardly, David's redemption at that time too was a redemption in peace.

היינו שנתבטלו המנגדים (ולא רק שלא לחמו עמו) ויתירה מזו שנהפכו לאוהבים.

That is, the opponents were nullified (not only that they did not fight against him), and moreover, that they became friends.

אלא שבדוד הי' זה בפנימיות ובהעלם, ולע"ל תתגלה הפנימיות דפדיית נפש של דוד, שהיא פדי' בשלום.

But in David this was inward and hidden, and in the time to come the inner dimension of the redemption of David's soul — that it is a redemption in peace — will be revealed.

ועפ"ז יובן עוד יותר גודל העילוי דהגאולה דיו"ד כסלו, דמזה שאומרים עלי' שהיא פדי' בשלום (בלי הוספת הסברה שהיא הכנה לפדה בשלום דלע"ל, וכיו"ב), מוכח, דענין השלום שבה [שהמנגד מתבטל, ויתירה מזו שנהפך לאוהב] הוא (גם) בגילוי.

Accordingly, the great distinction of the redemption of 10 Kislev will be understood even more: from the fact that it is said of it that it is a redemption in peace (without adding an explanation that it is a preparation for the Podah veshalom of the time to come, or the like), it is evident that the peace in it [that the opponent is nullified, and moreover, that he becomes a friend] is (also) revealed.

ד) והנה ידוע דשבת ויום טוב צריכים הכנה ביום שלפניהם – ערב שבת וערב יום טוב.

4) Now, it is known27 that Shabbos and Yom Tov require preparation on the day before them — Erev Shabbos and Erev Yom Tov.

ובנוגע לעניננו, חג הגאולה יו"ד כסלו – הערב דיו"ד כסלו [שבו הוא ההכנה ליו"ד כסלו] הוא יום התשיעי בכסלו, יום ההולדת ויום ההילולא דבעל הגאולה.

As it relates to our subject, the festival of the redemption, 10 Kislev: the "eve" of 10 Kislev [on which the preparation for 10 Kislev takes place] is the ninth of Kislev, the birthday and the day of the hillula (passing) of the baal hageulah.

והגם שהגאולה דיו"ד כסלו היתה בשנת תקפ"ז, שנה לפני ההסתלקות, מ"מ, כיון שמגלגלין זכות ליום זכאי, יש לומר, דזה שיום התשיעי בכסלו זכה להיות יום ההילולא של אדמו"ר האמצעי הוא לפי שגם לפני זה הי' שייך לזה.

And although the redemption of 10 Kislev was in the year 5587,28 a year before his passing, nevertheless, since a meritorious thing is brought about on a meritorious day,29 it may be said that the ninth of Kislev merited to be the day of the hillula of the Mitteler Rebbe because it was already connected with this before.30

ועפ"ז יש לומר, שגודל העילוי דיום הגאולה [יו"ד כסלו], שענין פדה בשלום נפשי שבו הוא ע"ד הענין דפדה בשלום נפשי שיהי' לע"ל, הוא לפי שה"ערב" שלו הוא יום ההילולא דבעל הגאולה.

Accordingly, it may be said that the great distinction of the day of the redemption [10 Kislev] — that its Podah veshalom nafshi is like the Podah veshalom nafshi that will be in the time to come — is because its "eve" is the day of the hillula of the baal hageulah.

ה) ויובן זה בהקדים מ"ש בעל הגאולה במאמרו ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י, דזה שיום הסתלקות הרשב"י נקרא בשם הילולא, הוא, לפי שע"י רשב"י הי' הגילוי דפנימיות התורה.

5) This will be understood by first introducing what the baal hageulah writes in his maamar beginning Lehavin inyan hillula deRashbi ("To understand the hillula of Rashbi"):31 the day of the passing of Rashbi (Rabbi Shimon bar Yochai) is called a hillula (literally, a wedding celebration) because through Rashbi came the revelation of the inner dimension of the Torah (pnimiyus haTorah).

ומבאר זה בהקדים מארז"ל האי עלמא דאזלינן מיני' כבי הילולא דמיא, שע"י ירידת הנשמות למטה בעוה"ז, האי עלמא, נעשה בהם הענין דאזלינן, מהלכים.

He explains this by first introducing the saying of our Sages32 hai alma de'azlinan minei kevei hillula dami'a ("this world from which we go is like a wedding feast"): through the descent of the souls below into this world — hai alma, "this world" — the quality of azlinan, "going" (being mehalchim, "walkers"), comes about in them.

דהנשמות כמו שהן למעלה נק' עומדים כמ"ש חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, ובזהר איתא כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא.

For the souls as they are above are called omdim, "standing ones," as it is written:33 Chai Havayah Elokei Yisrael asher amadti lefanav ("As G‑d, the G‑d of Israel, lives, before Whom I stood"); and in the Zohar it is stated:34 kol nishmasa venishmasa havah kayma bediyuknah kamei Malka kadisha ("each and every soul stood in its form before the Holy King").

דהגם שהנשמות כמו שהן למעלה הן תמיד ברצוא ושוב, דעי"ז הם עולים בעילוי אחר עילוי, מ"מ, כיון שכל העליות שלהם הם בהגבלה, דגם המדרגות הכי גבוהות (שבהם היא עליית הנשמות) הם ע"פ מאמר קו המדה, לכן נק' בשם עומדים.

For although the souls as they are above are always in ratzo vashov (running and returning), through which they ascend from one elevation to the next, nevertheless, since all their ascents are within limitation — for even the highest levels (to which the souls ascend) are according to the dictum of the kav hamiddah (the "line of measure")35 — they are therefore called "standing ones."

וע"י ירידת הנשמות למטה הם נעשים מהלכים, שהעלי' דהנשמות בירידתם למטה היא בבחינת א"ס ובל"ג.

Through the descent of the souls below they become "walkers," for the ascent of the souls through their descent below is in the manner of Ein Sof (the Infinite) and beli gvul (without limit).

וזהו האי עלמא דאזלינן מיני', דהנשמות כמו שהם מצד עצמם הם עומדים, וע"י ירידתם בהאי עלמא, נעשים מהלכים, אזלינן.

This is the meaning of hai alma de'azlinan minei: the souls as they are in themselves are "standing ones," and through their descent into this world they become "walkers" — azlinan.

והטעם על זה שדוקא ע"י האי עלמא נעשה הענין דאזלינן, הוא, כי האי עלמא כבי הילולא דמיא.

The reason that specifically through this world the quality of azlinan comes about is that hai alma kevei hillula dami'a, "this world is like a wedding feast."

והענין הוא, דנשמה וגוף הם דוגמת איש ואשה.

The explanation is36 that the soul and the body are like man and woman.37

וכמו שבאיש ואשה כפשוטם, בכדי שיהי' היחוד דדכר ונוקבא (שהם שני הפכים) הוא ע"י שנמשך בהם כח הא"ס שלמעלה משניהם, וכח זה שנמשך בהם מתגלה בענין ההולדה [דענין להוליד דור אחר דור עד אין שיעור הוא לא מצד גדר הנבראים שהם בעלי גבול, אלא מצד כח הא"ס שלמעלה מגדר הנבראים שנמשך ע"י נישואין], עד"ז הוא בנשמה וגוף שהם דוגמת איש ואשה, שבכדי שיוכל להיות החיבור והיחוד דנשמה וגוף שהם שני הפכים הוא ע"י המשכת כח הא"ס.

Just as with man and woman in the literal sense, the union of dechar and nukva, male and female (who are two opposites), comes about through the power of Ein Sof, which is higher than both of them, being drawn into them,38 and this power drawn into them is revealed in childbirth [for the ability to beget generation after generation without end is not from the nature of created beings, who are limited, but from the power of Ein Sof,39 which is above the bounds of created beings,40 drawn down through marriage] — so it is with the soul and the body, which are like man and woman: for the joining and union of soul and body, which are two opposites, to be possible comes about through the drawing down of the power of Ein Sof.

והמשכת כח זה מתגלה בענין ההולדה, תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, שהעלי' שע"י התומ"צ היא עלי' בבחי' א"ס ובל"ג.

The drawing down of this power is revealed in "childbirth" — toldoseihem shel tzaddikim ma'asim tovim ("the offspring of tzaddikim are good deeds")41 — for the ascent brought about through Torah and mitzvos is an ascent in the manner of Ein Sof and beli gvul.

וזהו האי עלמא דאזלינן מיני' כבי הילולא דמיא, דהטעם על זה שדוקא מיני' (האי עלמא) נעשה אזלינן (מהלכים), הוא, כי האי עלמא כבי הילולא דמיא, שהחיבור והיחוד דנשמה הרוחנית עם הגוף הגשמי (האי עלמא) הוא בדוגמת יחוד חתן וכלה (הילולא, חתונה), שעי"ז נמשך כח הא"ס.

This is the meaning of hai alma de'azlinan minei kevei hillula dami'a: the reason that specifically minei ("from it" — this world) azlinan ("walkers") comes about is that "this world is like a wedding feast": the joining and union of the spiritual soul with the physical body (this world) is like the union of groom and bride (hillula, a wedding), through which the power of Ein Sof is drawn down.

ו) והנה ידוע, דכמו שירידת הנשמה למטה היא ירידה לצורך עלי', עד"ז הוא בתומ"צ, שהכוונה בהירידה דתומ"צ היא לצורך עלי'.

6) Now, it is known that just as the descent of the soul below is a descent for the sake of ascent, so it is with Torah and mitzvos: the intent in the descent of Torah and mitzvos is for the sake of ascent.

כי ע"י ירידתם למטה והתלבשותם בדברים גשמיים נמשך בהם עצמיות כח התומ"צ.

For through their descent below and their being enclothed in physical things, the very essence of the power of Torah and mitzvos is drawn into them.42

ועפ"ז יש לומר, דענין ההילולא שבקיום התומ"צ בהאי עלמא דוקא, הוא גם בהתומ"צ עצמם.

Accordingly, it may be said that the hillula present in fulfilling Torah and mitzvos specifically in this world is also in the Torah and mitzvos themselves.

דנוסף לענין ההילולא בהאדם העוסק בתומ"צ, המשכת כח הא"ס שע"י החיבור והיחוד דנשמה וגוף (כנ"ל סעיף ה), גם בהתומ"צ עצמם הו"ע ההילולא.

In addition to the hillula in the person who engages in Torah and mitzvos — the drawing down of the power of Ein Sof through the joining and union of soul and body (as explained above, section 5) — the Torah and mitzvos themselves also involve a hillula.

כי תורה ומצוות הם חכמתו ורצונו של הקב"ה שלמעלה מעולם, והחיבור שלהם עם הענינים שבהאי עלמא (הדברים הגשמיים שבהם נתלבשו התומ"צ) הוא חיבור דשני הפכים, וחיבור זה הוא ע"י המשכת עצמות כח התומ"צ – ע"ד יחוד חתן וכלה, ע"י המשכת כח הא"ס שלמעלה משניהם ומחבר אותם.

For Torah and mitzvos are the wisdom and will of the Holy One, blessed be He, which are above the world,43 and their joining with the things of this world (the physical things in which Torah and mitzvos are enclothed) is a joining of two opposites; and this joining comes about through the drawing down of the essence of the power of Torah and mitzvos — like the union of groom and bride, through the drawing down of the power of Ein Sof, which is higher than both of them and joins them.

ז) וממשיך בהמאמר עוד פירוש בהאי עלמא דאזלינן מיני', שבשעת פטירתו של אדם, כשהנשמה נפטרת מהגוף ומעולם הזה, דאזלינן מיני', אזי נעשה בה הענין דאזלינן, שהיא נעשית בבחינת מהלך.

7) He continues in the maamar44 with another explanation of hai alma de'azlinan minei: at the time of a person's passing, when the soul departs from the body and from this world — de'azlinan minei, "from which we go" — then the quality of azlinan comes about in it: it becomes a "walker."

דלהביאור דלעיל (סעיף ה), זה שהנשמה נעשית מהלך, הוא בהיותה למטה בהאי עלמא.

According to the explanation above (section 5), the soul becomes a "walker" while it is below in this world.

ופירוש דאזלינן מיני' הוא מחמתו ובסיבתו, דזה שהנשמה באה לבחינת אזלינן, שהיא נעשית מהלך, הוא מיני', מצד העילוי שבהאי עלמא שהוא כמו הילולא.

The meaning of de'azlinan minei is "because of it and by reason of it":45 the soul's coming to the level of azlinan, becoming a "walker," is minei — on account of the special quality of this world, which is like a hillula.

ולפירוש השני, הענין דאזלינן שנעשה בהנשמה (שנעשית מהלך) הוא בעת דאזלינן מיני', כשהיא הולכת ונפטרת מהאי עלמא.

According to the second explanation, the quality of azlinan that comes about in the soul (that it becomes a "walker") is at the time of de'azlinan minei — when it goes and departs from this world.

ונקודת הביאור בזה (בהמאמר), דהמצוות כמו שהם למטה, הם במדידה והגבלה.

The core of the explanation of this (in the maamar)46 is that the mitzvos as they are below are in measure and limitation.47

וגם התורה שלמטה היא במדידה והגבלה, כמ"ש ארוכה מארץ מדה, היינו שיש מדה להתורה אלא שהמדה היא ארוכה מארץ.

The Torah below, too, is in measure and limitation, as it is written:48 arukah me'eretz middah ("its measure is longer than the earth") — that is, the Torah has a measure, only that the measure is longer than the earth.49

ולכן, ההילוך (ענין הבל"ג) שנעשה בהנשמה ע"י עסק התומ"צ שלה בעוה"ז, הוא בהעלם.

Therefore, the "walking" (beli gvul) brought about in the soul through its engagement in Torah and mitzvos in this world is hidden.

וגם ההילוך דהנשמה שע"י מצות פרי' ורבי', אף שבענין ההולדה הוא גילוי כח הא"ס, מ"מ, כיון שגילוי כח הא"ס שבזה הוא בנוגע לענין מוגבל (הולדת בנים, אלא שההולדה היא דור אחר דור עד אין שיעור), לכן, גם ע"י קיום מצוה זו, ענין ההילוך הוא בהעלם.

And even the "walking" of the soul through the mitzvah of being fruitful and multiplying — although childbirth is a revelation of the power of Ein Sof — nevertheless, since the revelation of the power of Ein Sof here concerns a limited matter (the birth of children, only that the begetting continues generation after generation without end), therefore, through this mitzvah too, the "walking" is hidden.

ולאחרי שהנשמה ממלאת את שליחותה בהאי עלמא ובא הזמן דאזלינן מיני', שהיא הולכת (ויוצאת) מההגבלות דהאי עלמא, אזי מתגלה לה הפנימיות דהתומ"צ שעסקה בעוה"ז, שהפנימיות דהתומ"צ הם בלי גבול, ואז נעשה בה הענין דאזלינן (מהלך) גם בגילוי.

After the soul has fulfilled its mission in this world and the time of de'azlinan minei has come, when it goes (and leaves) the limitations of this world, then the inner dimension of the Torah and mitzvos with which it engaged in this world is revealed to it — and the inner dimension of Torah and mitzvos is without limit — and then the quality of azlinan ("walker") comes about in it in a revealed way as well.

וזהו שיום הסתלקות הצדיקים שעסקו בפנימיות התורה נק' בשם יום הילולא (כמו הילולא דרשב"י, ועד"ז הוא בנוגע ליום ההסתלקות דכל הצדיקים שעסקו בפנימיות התורה), כי ע"י הלימוד והעסק בפנימיות התורה, מתגלית ביום ההסתלקות הפנימיות והבל"ג, ענין ההילולא וההילוך.

This is why the day of the passing of tzaddikim who engaged in the inner dimension of the Torah is called a day of hillula (like the hillula of Rashbi, and likewise the day of the passing of all the tzaddikim who engaged in the inner dimension of the Torah): through the study of and engagement in the inner dimension of the Torah, on the day of passing the inner dimension and the beli gvul are revealed — the hillula and the "walking."

ח) ומבאר בעל הגאולה במאמר הנ"ל, שבהילולא (יחוד דכר ונוקבא) ג' ענינים (בכללות). יחוד דכר ונוקבא למעלה. דענין דכר ונוקבא הוא גם בהנשמות כמו שהם למעלה קודם ירידתם למטה. דישנם נשמות שבבחינת דכר ונשמות שבבחינת נוקבא. והיחוד דהנשמות שבבחינת דכר עם הנשמות שבבחינת נוקבא נק' הילולא.

8) The baal hageulah explains in the aforementioned maamar50 that in hillula (the union of dechar and nukva, male and female) there are three things (in general). The union of male and female above: male and female exist also in the souls as they are above, before their descent below, for there are souls in the category of dechar (male) and souls in the category of nukva (female); and the union of the souls in the category of male with the souls in the category of female is called a hillula.

ויחוד דכר ונוקבא למטה. ובזה עצמו שני ענינים. יחוד דכר ונוקבא כפשוטם ויחוד הנשמה עם הגוף [שהם דוגמת איש ואשה].

And the union of male and female below. This itself includes two things: the union of male and female in the literal sense, and the union of the soul with the body [which are like man and woman].

וענין הג' בהילולא הוא יחוד הנשמה (דכר) עם הגוף (נוקבא) שיהי' בתחיית המתים. דהילולא זו היא דרגא הכי נעלית, שאז יהי' גילוי העצמות.

The third kind of hillula is the union of the soul (male) with the body (female) that will take place at the Resurrection of the Dead. This hillula is the very highest level, for then there will be the revelation of the Essence (Atzmus).

והנה הגילוי שיהי' בתחיית המתים הוא (כמבואר בכ"מ, וגם במאמר הנ"ל), שאז תתגלה המשכת העצמות שע"י קיום המצוות בעולם הזה.

Now, the revelation that will take place at the Resurrection of the Dead is (as explained in many places,51 and also in the aforementioned maamar) that then the drawing down of the Essence brought about through fulfilling the mitzvos in this world will be revealed.

והוא ע"ד שנתבאר לעיל (סעיף ז) בענין ההילולא שבהסתלקות הצדיקים שעסקו בפנימיות התורה, שהוא גילוי הפנימיות והבלי גבול דהתומ"צ שעסקו בעוה"ז.

This is similar to what was explained above (section 7) regarding the hillula at the passing of tzaddikim who engaged in the inner dimension of the Torah, which is the revelation of the inner dimension and the beli gvul of the Torah and mitzvos with which they engaged in this world.

אלא שעכשיו, בכדי לקבל את הגילוי הוא ע"י הסתלקות הנשמה מהגוף, ולע"ל יהי' גילוי זה גם בגוף הגשמי (וגם הגילוי עצמו יהי' נעלה יותר, שאז יהי' גילוי העצמות, כנ"ל).

Only that now, receiving the revelation comes about through the soul's departure from the body, whereas in the time to come this revelation will be in the physical body as well (and the revelation itself will also be loftier, for then there will be the revelation of the Essence, as above).

ויש לומר, דמהטעמים שהענין דהילולא הג' מבואר בהדרוש ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י, הוא, לרמז, שמעלת הצדיקים שעיקר עסקם הוא לגלות פנימיות התורה הוא בשני ענינים.

It may be said that one of the reasons the third hillula is explained in the discourse Lehavin inyan hillula deRashbi is to allude that the distinction of tzaddikim whose main occupation is revealing the inner dimension of the Torah lies in two things.

שיום ההסתלקות שלהם נק' בשם יום הילולא, לפי שאז מתגלה הפנימיות והבל"ג בהתומ"צ, כנ"ל בארוכה.

That the day of their passing is called a day of hillula, because then the inner dimension and the beli gvul in Torah and mitzvos are revealed, as explained above at length.

וגם, שע"י עבודתם לגלות פנימיות התורה, מתגלה [אצלם, ועל ידם מתגלה קצת גם לכל השייכים אליהם] הבל"ג דתומ"צ גם בהנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף הגשמי, וגם בגוף הגשמי עצמו, ע"ד שיהי' בתחה"מ.

And also, that through their avodah of revealing the inner dimension of the Torah, there is revealed [in them, and through them it is revealed to some extent to all who are connected with them] the beli gvul of Torah and mitzvos — also in the soul as it is enclothed in the physical body, and also in the physical body itself, similar to what will be at the Resurrection of the Dead.

ויש להוסיף, שהגילוי דשני הענינים, גם ענין ההילולא דהסתלקות, הוא בהנשמה כמו שמלובשת בגוף.

It may be added that the revelation of both these things, even the hillula of passing, is in the soul as it is enclothed in the body.

אלא שבתחלה, גילוי הבל"ג להאדם הוא ע"י שהוא בתנועה דביטול, שיוצא ממציאותו – ע"ד ענין ההסתלקות, ועי"ז, מתגלה אח"כ הבל"ג גם בהמציאות דהאדם – ע"ד הגילוי שיהי' בתחה"מ.

Only that at first, the revelation of beli gvul to a person comes about through his being in a movement of bittul (self-nullification), going out of his own existence — similar to passing; and through this the beli gvul is afterwards revealed also in the very existence of the person — similar to the revelation that will be at the Resurrection of the Dead.

ט) והנה מהנ"ל מובן, דבההילוך הנ"ל (עלי' בבחינת א"ס ובלי גבול) שנעשה על ידי קיום התומ"צ בעולם הזה, ג' מדריגות.

9) Now, from the above it is understood that in the aforementioned "walking" (ascent in the manner of Ein Sof and beli gvul) brought about by fulfilling Torah and mitzvos in this world there are three levels.

דבהנשמות שעוסקים רק בנגלה דתורה, ההילוך הוא בהעלם.

In the souls who engage only in nigleh, the revealed part of the Torah, the "walking" is hidden.

כי מצד בחינת החיצוניות (נגלה דתורה), התומ"צ הם במדידה והגבלה.

For from the perspective of the external dimension (nigleh of the Torah), Torah and mitzvos are in measure and limitation.

וגילוי הבלי גבול שנמשך ע"י קיום התומ"צ בעוה"ז יהי' בעיקר לע"ל.

And the revelation of the beli gvul drawn down through fulfilling Torah and mitzvos in this world will be mainly in the time to come.

ובהנשמות שעוסקים בפנימיות התורה, גילוי הבלי גבול דהתומ"צ (ענין ההילוך) הוא גם בעת הסתלקותם, ועד"ז בהיותם למטה ע"י תנועת הביטול והיציאה ממציאותם.

In the souls who engage in the inner dimension of the Torah, the revelation of the beli gvul of Torah and mitzvos (the "walking") is also at the time of their passing, and likewise while they are below, through the movement of bittul and of going out of their own existence.

ועי"ז באים אח"כ למדריגה נעלית יותר, שגילוי הבלי גבול דהתומ"צ הוא גם בהמציאות שלהם.

And through this they afterwards come to a higher level, where the revelation of the beli gvul of Torah and mitzvos is also in their very existence.

ויש לומר, שעד"ז הוא גם בהענין דפדה בשלום נפשי, שיש בו (דוגמת) ג' מדריגות אלה.

It may be said that the same applies to Podah veshalom nafshi: it has (a parallel to) these three levels.

והענין הוא, דאמיתית הענין דפדה בשלום נפשי, שהמנגד מתבטל לגמרי, כמבואר לעיל (סעיף ב) מהמאמר דבעל הגאולה, הוא ע"י גילוי היחידה.

The explanation is: the true meaning of Podah veshalom nafshi — that the opponent is completely nullified, as explained above (section 2) from the maamar of the baal hageulah — comes about through the revelation of yechidah (the innermost, essential level of the soul).52

דבחינת חי', כיון שיש כנגדה לעו"ז, לכן הגילוי שלה אינו שולל ומבטל לגמרי הרצונות זרים דנפש הבהמית, והוא רק שהרצון לאלקות (דבחינת חי') מתגבר על הרצונות דנה"ב.

For the level of chayah, since there is a counterpart opposite it in le'umas zeh (the opposing side),53 its revelation does not completely negate and nullify the foreign desires of the animal soul; it is only that the desire for G‑dliness (of the level of chayah) prevails over the desires of the animal soul.

ובכדי שיהי' ביטול הרצונות דנה"ב הוא ע"י גילוי היחידה.

For the desires of the animal soul to be nullified, this comes about through the revelation of yechidah.

דכיון שבחינת היחידה אין כנגדה לעו"ז, בבואה דבבואה לית להו, לכן ע"י גילוי היחידה מתבטל הלעו"ז ממילא.

For since the level of yechidah has no counterpart opposite it in le'umas zeh53 — bavu'ah divavu'ah leis lehu ("they have no reflection of a reflection")54 — through the revelation of yechidah, le'umas zeh is nullified of itself.

וזהו שאמיתית הענין דפדה בשלום נפשי יהי' בביאת המשיח דוקא, כי כמו שבאדם, ביטול הלעו"ז שבו הוא ע"י גילוי היחידה דוקא, עד"ז הוא בכללות העולם, שדוקא ע"י משיח, שהוא היחידה דכללות ההשתלשלות, יהי' ביטול הסט"א לגמרי.

This is why the true meaning of Podah veshalom nafshi will be specifically with the coming of Moshiach: just as in a person, the nullification of the le'umas zeh within him comes about specifically through the revelation of yechidah, so it is in the world as a whole — specifically through Moshiach, who is the yechidah of the entire hishtalshelus (the chain of worlds),55 will the sitra achra be completely nullified.

אלא שמ"מ, כיון שכל הגילויים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו, גם הענין דביטול הסט"א ע"י גילוי יחידה הכללית שיהי' לע"ל, הוא ע"י שהאדם מגלה את היחידה שבו שעי"ז מתבטלים הרצונות זרים דנפשו הבהמית.

Nevertheless, since all the revelations of the time to come depend on our deeds and our avodah now,56 the nullification of the sitra achra through the revelation of the general yechidah that will be in the time to come also comes about through a person's revealing the yechidah within himself, whereby the foreign desires of his animal soul are nullified.

ובפרט, כשע"י גילוי היחידה שלו הוא פועל גם (במדה) ביטול הסט"א שבזולתו.

And especially when, through the revelation of his yechidah, he also brings about (to an extent) the nullification of the sitra achra in others.

וכמו דוד המלך, שע"י עבודתו פעל שגם עמשי אמר לו שלום שלום לך ושלום לעוזריך, ושגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד.

Like King David, who through his avodah brought it about that even Amasai said to him shalom shalom lecha veshalom le'ozrecha ("Peace, peace to you, and peace to your helpers"),57 and that even Avshalom's men prayed for David's victory.58

והנה כיון שעכשיו כל הענינים הם בהגבלה, לכן, גם ענין המס"נ שמצד גילוי היחידה הוא בנוגע לענין מוגבל. [וע"ד שנתבאר לעיל (סעיף ז) בענין גילוי כח הא"ס שבהולדה, שהגילוי דא"ס הוא בענין מוגבל].

Now, since now everything is in limitation, even the mesirus nefesh (self-sacrifice) that comes from the revelation of yechidah59 concerns a limited matter. [This is similar to what was explained above (section 7) regarding the revelation of the power of Ein Sof in childbirth: the revelation of Ein Sof is in a limited matter.]

ומזה מובן, דהגם שגילוי היחידה הכללית דלע"ל הוא ע"י גילוי היחידה עכשיו, מ"מ, גילוי היחידה עכשיו לגבי גילוי היחידה הכללית דלע"ל הוא באין ערוך.

From this it is understood that although the revelation of the general yechidah in the time to come comes about through the revelation of yechidah now, nevertheless, the revelation of yechidah now bears no comparison to the revelation of the general yechidah in the time to come.

ועד"ז הוא בנוגע לפדה בשלום נפשי שהי' אצל דוד, דכיון שהפדי' בשלום שלו היתה רק בנוגע לכמה אנשים (עמשי, אנשי אבשלום וכו') ולא בכללות העולם (דבכללות העולם היו מנגדים), לכן, הוא באין ערוך כלל לגבי הפדי' בשלום דלע"ל, שלא יהיו בה הגבלות.

So too regarding the Podah veshalom nafshi that David had: since his redemption in peace concerned only some people (Amasai, Avshalom's men, etc.) and not the world as a whole (for in the world as a whole there were opponents), it therefore bears no comparison at all to the redemption in peace of the time to come, which will have no limitations.

והמשכת הפדי' בשלום דלע"ל (בלי גבול) ע"י הפדי' דשלום דדוד (שהיא בנוגע לענינים מוגבלים) הוא ע"ד המשכת ענין ההילוך והבלי גבול ע"י קיום התומ"צ בעוה"ז באלו העוסקים רק בנגלה דתורה.

The drawing down of the redemption in peace of the time to come (without limit) through David's redemption in peace (which concerns limited matters) is like the drawing down of the "walking" and the beli gvul through fulfilling Torah and mitzvos in this world by those who engage only in nigleh of the Torah.

והענין דפדה בשלום נפשי שבהגאולה דיו"ד כסלו [ועד"ז בהגאולה די"ט כסלו ודי"ב תמוז], כיון שהגאולה היא בנוגע לפנימיות התורה, היחידה דתורה, לכן, הענין דפדה בשלום נפשי שבגאולה זו, אין בו מדידות והגבלות, והוא בנוגע לכל הענינים.

As for the Podah veshalom nafshi in the redemption of 10 Kislev [and likewise in the redemption of 19 Kislev and of 12 Tammuz]: since the redemption concerns the inner dimension of the Torah, the yechidah of the Torah,60 the Podah veshalom nafshi in this redemption has no measures and limitations, and it concerns all matters.

וזהו שיום התשיעי בכסלו, יום ההילולא, הוא הערב דיום הגאולה, כי ע"י שהגילוי דפדה בשלום נפשי הי' לאחרי קדימת העבודה דהילולא של בעל הגאולה, ענין הביטול (שבדומה להסתלקות), המשיך גילוי זה (הגילוי דפדה בשלום נפשי שלמעלה ממדידה והגבלה) גם בהמציאות דכל השייכים אליו.

This is why the ninth of Kislev, the day of the hillula, is the "eve" of the day of the redemption:61 because the revelation of Podah veshalom nafshi came after the preceding avodah of the hillula of the baal hageulah — bittul (which is like passing) — it drew this revelation (the revelation of Podah veshalom nafshi, which is above measure and limitation) also into the very existence of all who are connected with him.

שלכן, כדי לקבל גילוי זה, אין צריכה להיות הכנה דביטול ויציאה מהמציאות, ואין הדבר תלוי אלא ברצון, וביכלתו של כל אחד (גם לפני שיצא ממצבו) לפדות את עצמו באופן דפדה בשלום נפשי, שלום בתכלית השלימות, ועי"ז לפדות גם את כל העולם, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש ובעגלא דידן ממש.

Therefore, to receive this revelation there need be no preparation of bittul and of going out of one's existence; it depends only on one's will, and it is in the power of every person (even before he leaves his present state) to redeem himself in the manner of Podah veshalom nafshi — peace in its utmost perfection — and thereby to redeem the entire world as well, with the true and complete Redemption through our righteous Moshiach, speedily in our days, truly, and imminently, truly.

**********

*) יצא לאור בקונטרס ט'-יו"ד כסלו – תנש"א, "לקראת ט' כסלו, יום ההולדת דאדמו"ר האמצעי (בשנת תקל"ד) ויום ההילולא שלו (בשנת תקפ"ח), ויו"ד כסלו, יום הגאולה דאדמו"ר האמצעי (בשנת תקפ"ז) . . יום א' פ' וישלח, שנת ה'תנש"א".

*) Published in Kuntres 9–10 Kislev 5751, "In preparation for 9 Kislev, the birthday of the Mitteler Rebbe (in the year 5534) and the day of his hillula (in the year 5588), and 10 Kislev, the day of the Mitteler Rebbe's redemption (in the year 5587) . . Sunday, Parshas Vayishlach, the year 5751."

Leave Feedback