פרק ב

פרק ב [פרטי דיני ברכת הפת ובו ט"ו הלכות]

א ברכת המזון מן התורה אינה אלא כשאכל פת כדי שביעה, כמו שכתוב "ואכלת ושבעת וברכת". וחכמים תקנו לברך אפלו על כזית. ולא תקנו אלא בלחם שדרך בני אדם לקבע סעודה עליו, אבל מיני לחמים שיתבאר שאין רגילין לקבע סעודה עליהם — אין מברכין עליהם "המוציא" וברכת המזון, אלא לפניהם "בורא מיני מזונות" ולאחריהם "מעין ג'", אלא אם כן אוכל מהם כשעור קביעות סעודה, דהינו, כשעור שרב בני אדם קובעים סעודת קבע — שהיא סעודת ערב ובקר — על שעור כזה מסתם לחם גמור, וגם מלחמים אלו כשאוכלין שעור כזה לפעמים — אזי הם קובעים סעודה עליו, ולכן אף מי שאוכלו סעודת עראי ולא שבע משעור זה — בטלה דעתו.

ב ובשעור זה רבו בו הדעות. ולמעשה יש לנהג, כל שאוכל מכשש ביצים בינוניות ולמעלה עד חצי עשרון ולא עד בכלל, אם הוא לא שבע ממנו — יברך "המוציא" על כזית לחם אחר תחלה ויברך ברכת המזון, לצאת לדברי הכל. ובחצי עשרון — בטלה דעתו לדברי הכל, ומברך "המוציא" וברכת המזון עליו לבדו. ואם אוכל פחות מכשש ביצים והוא לא שבע ממנו — מברך "בורא מיני מזונות" ו"מעין ג'". ואם שבע ממנו — יטל ידיו ויברך "המוציא" וברכת המזון עליו לבדו. והוא שאכל כשעור ד' ביצים, אבל פחות מכן, אם הוא שבע משעור זה — יברך על כזית לחם אחר תחלה "המוציא", ואחר כך ברכת המזון.

ג ואם אינו שבע ממין לחם זה לבדו אלא שאוכלו עם לפתן המשביע, כגון שמלפתו בבשר או דגים וכיוצא בהם עד ששבע — הרי זה כאלו שבע ממנו לבדו, לפי שהלפתן טפלה לו, ונתחיב בברכת המזון מן התורה. ולפיכך, האוכל כד' ביצים ממין לחם זה עם לפתן כזה עד ששבע — מברך "המוציא" וברכת המזון, ובפחות מכן — מברך על לחם אחר תחלה.

ד ואם מתחלה היה בדעתו לאכל אכילת עראי וברך "בורא מיני מזונות" ואחר כך נמלך לאכל עוד כדי שביעה וקביעות סעודה — נכון לצאת ידי כל ספק ולברך תחלה "מעין ג'" על מה שכבר אכל, וישהה מעט, ויטל ידיו ויברך "המוציא", ויאכל עד כדי שביעה, ויברך ברכת המזון, אף שאינו שבע מאכילה השניה לבדה אלא בצרוף אכילה הראשונה שכבר ברך אחריה "מעין שלש". והוא שאכל באחרונה כד' ביצים לפחות.

ה ואלו הם מיני לחמים שאין דרך בני אדם לקבע סעודה עליהם: לחמניות, וטרוקנין, ופת הבאה בכיסנין. לחמניות, הם מיני לחמים דקים ורכים, שהיתה בלילת הקמח במים בלילה רכה, ולא עבה כעסת לחם גמור הנלושה ומתגלגלת בידים, אלא כעסת ספגנין שאי אפשר לגלגלה בידים, ואפאה בתנור או במחבת בלי משקה. ואף על פי שהוא לחם גמור לענין חלה ומצה, אף על פי כן הואיל ואין דרך רב בני אדם לקבע עליו סעודה — לא תקנו לברך "המוציא" וברכת המזון, אלא "בורא מיני מזונות" ו"מעין ג'", עד שיאכל כשעור קביעות סעודה.

ו וכן טרוקנין, שבוללין קמח במים בלילה רכה יותר מדאי, אלא ששופכין לתוך גמא וחלל שבכירה או תנור עד שנעשה עב קצת אחר האפיה, וכן אם שפך הרבה לתוך המחבת עד שנעשה עב קצת אחר האפיה (שקורין בלינעס). אבל אם לא שפך לתוך גמא אלא על גבי קרקע הכירה והתנור ומתפשט שם עד שנעשה דק מאד אחר האפיה, והיא נקראת טריתא — אין עליה תורת לחם כלל לענין חלה, ואין מברכין עליה אלא "בורא מיני מזונות" ו"מעין ג'", אפלו קבע סעודתו עליה. וכן אם שפך מעט מבלילה רכה יותר מדאי לתוך מחבת רחבה ומתפשטת שם על שולי המחבת ונעשה דק מאד גם אחר האפיה (שקורין בלינצעס) — אין קביעות מועלת בהן כמו בטריתא. ויש חולקים ואומרים שטריתא מברכין עליה "המוציא" וברכת המזון בשעור קביעות סעודה כמו בטרוקנין. ויש לחש לדבריהם, שלא לאכל שעור קביעות סעודה כי אם שיברך "המוציא" על לחם גמור תחלה. ויש מחמירים עוד לפי זה לומר, שלא נתנו חכמים שעור קביעות סעודה לברך "המוציא" וברכת המזון בטרוקנין אלא כשבלילת העסה רכה יותר מדאי, אבל כשאינה רכה יותר מדאי, אף שאי אפשר לגלגלה בידים אלא טורפו בכף בקערה, ואפאו בתנור או במחבת בלי משקה, ונעשה עבה קצת אחר האפיה ולא דק מאד כטריתא — לחם גמור הוא, ומברכין עליו "המוציא" וברכת המזון בכזית. וכן מה שנתנו שעור קביעות סעודה בלחמניות הוא בבלילה רכה יותר מדאי, או שנעשו רקיקין דקין מאד אחר האפיה כטריתא ואף אם אין הבלילה רכה יותר מדאי. וטוב לחש לדבריהם, שלא לאכל כי אם בתוך הסעודה.

ז פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים שהיא עסה שנלושה בחלב, או בחמאה, או בדבש, או בשמן ויין, או בשאר מי פרות, או במי ביצים ושמן, לפי שאינה עשויה לקביעות סעודה, כי רב בני אדם כוססין ממנה מעט, ואין קובעין סעודה אלא על פת שנלושה במים לבדה. ואם ערב עמהם מעט מים בלישתה — הולכין אחר הרב. וכן עסה גמורה שנלושה במים שערב בה תבלין בלישתה, עד שאין דרך רב בני אדם לאכל ממנה הרבה ולקבע סעודה עליה מפני רבוי התבלין. ויש חולקים על זה ואומרים שמברכין "המוציא" וברכת המזון על פת זו, כי אינו דומה ללחמניות וטרוקנין שאין רב בני אדם קובעין סעודה עליהן מחמת שנוי בלילתן לגריעותא, שבלילה רכה אינה סועדת הלב כל כך כלחם גמור. אלא פת הבאה בכיסנין היא פת גמורה העשויה כמין כיס, וממלאין אותה קדם אפיתה במיני מתיקה כמו דבש וצוקר, או שקדים ואגוזים וכיוצא בהם משאר מיני פרות, או תבלין, והמלוי הוא העקר, כי עקר עשיתה אינה למזון ולהשביע אלא לעדון ותענוג, ומזון העסה הוא טפל. והיה ראוי לברך על המלוי ולפטר העסה, אלא לפי שהעסה היא מחמשת המינים שהם הנקראים מזון — אינה נעשית טפלה אל המלוי כשמתכון לאכילתה גם כן כמו שיתבאר (בפרק ג'). ולכן די לברך עליה "בורא מיני מזונות" ו"על המחיה", אבל לא "המוציא" וברכת המזון, עד שיאכל שעור קביעות סעודה (שאז העסה היא עקר, שסועדת הלב). ואין בכלל זה עסה הממלאת בשמשמין שעושין בפורים במדינות אלו, שאין עקר עשיתם לעדון ותענוג אלא למזון ולהשביע.

ח במה דברים אמורים? כשהמלוי הוא ממיני מתיקה, או מיני פרות הנאכלין לעדון ותענוג ולא למזון ולהשביע, וגם אין דרך רב העולם ללפת בהם הפת, אבל אם המלוי הוא מבשר ודגים או גבינה שהם מיני לפתן המשביעין, או אפלו מיני ירקות שאין משביעין ומלפתין בהם הפת, או אפלו אינו לפתן כלל אלא שהוא מדברים הנאכלים למזון ולהשביע ודרך לקבע סעודה עליהם — אין המלוי מוציא הפת מתורת לחם גמור, ומברכין עליה "המוציא" וברכת המזון בכזית, אף אם עקר כונתו באכילת פת זו בשביל המלוי שבתוכה והפת טפלה בכונתו. וכמו הסועד לחם גמור ועקר כונתו על הלפתן או על שארי דברים הבאים מחמת הסעודה ואוכל הפת בתורת טפלה להלפתן ושאר דברים, שמברך "המוציא" וברכת המזון בכזית.

ט ולענין הלכה, בעסה שנלושה בחלב וכיוצא בו משאר משקין או מי פרות חוץ ממים — מן הדין יש לסמך על סברא הראשונה, שבדברי סופרים הלך אחר המקל. אך בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכל בלא נטילת ידים ו"המוציא" על לחם אחר תחלה. רק בנלושה בדבש יש להקל, אם הקמח מעט והדבש הוא הרב והעקר לעדון ותענוג המתיקות כמו שנוהגין במדינות אלו (שקורין לעקיך), אלא שהקמח נחשב עקר מחמת שהוא מין מזון וגם מכשיר התערובות לאכילה כמו שיתבאר (בפרק ג').

י כל מיני לחמים אלו שברכתם "בורא מיני מזונות", אם באו על השלחן בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, דהינו שלא לאכל לשם מזון ולהשביע אלא לעדון ותענוג בלבד, או בסוף הסעודה לקנוח להקל מכבד המאכל — אין נפטרים בברכת "המוציא" שעל הפת, וצריך לברך עליהם "בורא מיני מזונות", אבל לא לאחריהם "מעין ג'", לפי שנפטרים בברכת המזון. חוץ מפת שנלושה בחלב וכיוצא בו, שאין לברך עליהם "בורא מיני מזונות" בתוך הסעודה או בסופה בכל ענין, מאחר שיש אומרים שברכתם "המוציא" כלחם גמור, ונפטרת כבר בברכת "המוציא", וספק ברכות להקל. ואם אוכל מלחמים אלו תוך הסעודה למזון ולהשביע, ואפלו מיני עסה הממלאים בפרות — אין צריך לברך אפלו על הפרות, לפי שהם נחשבים כטפלה אל העסה ונפטרים עמה בברכת הפת.

יא וכן מיני עסה שבלילתן רכה ונטגנו במשקה — נפטרים בברכת הפת כשאוכלים למזון, כמו שנפטרים כל מעשה קדרה. אבל אם אוכלן לקנוח או לתענוג — צריך לברך כמו בלחמניות וכיוצא בהם. ואם אוכלן שלא בתוך הסעודה — מברך לפניהם "בורא מיני מזונות" ולאחריהם "מעין ג'", ואפלו שבע מהם, ואפלו אכל שעור שאחרים קובעין עליו סעודה וגם הוא קבע סעודתו עליהם לבדם, לפי שמכיון שמתחלה היתה בלילה רכה ואחר כך נטגנו במשקה — אין עליהם תורת לחם כלל לדברי הכל. ומעט שמן שמושחין המחבת שלא תשרף העסה — אינה נקראת משקה.

יב אבל עסה שבלילתה עבה כעסת לחם גמור המתגלגלת בידים וטגנה במחבת בשמן או שאר משקין ושומן — יש אומרים שאין הטגון במחבת מוציאה מתורת לחם גמור, הואיל ומשקה שבמחבת הוא דבר מועט והעסה היתה בלילתה עבה תחלה, והרי זה כאלו נאפית בתנור, ומברכין עליה "המוציא" וברכת המזון בכזית. ויש חולקים ואומרים שדין הטגון כדין הבשול, וכמו שיתבאר. וכן עקר. ומכל מקום, אם אוכל כדי שביעה שהוא ספק של תורה (אף שמנין הברכות הוא מדברי סופרים, מכל מקום מאחר שמשה רבנו עליו השלום תקן ברכת הזן בברכה בפני עצמה לפתח ב"ברוך" ולחתם ב"ברוך", ראוי להחמיר בספקה כעין ספק של תורה) — יש להחמיר שלא לאכל כי אם בתוך הסעודה של לחם גמור. ואפלו היא ממלאת, כל שאינה ממלאת בפרות וכיוצא בהם אלא בגבינה ומטגנת בחמאה (שקורין פלאדין), או בבשר ומטגנת בשומן. אבל הקובע סעודה על מיני טגון לבדם — אין לברך "המוציא" וברכת המזון לפי סברא האחרונה, כי אם "בורא מיני מזונות" ו"מעין ג'". וכל זה בטגון, אבל עסה שנתבשלה בקדרה — אין עליה תורת לחם כלל גם לסברא הראשונה, ומברכין עליה "בורא מיני מזונות" ו"מעין ג'" לעולם, אפלו בקביעות סעודה, ואפלו הן חתיכות גדולות (שקורין קניידליך או קרעפליך). אך אם חזר ואפאה בתנור או במחבת בלי משקה — חזר וירד עליו תורת לחם גמור, ואפלו הן חתיכות קטנות מכזית, ומברכין עליה "המוציא" וברכת המזון בכזית. ולפי סברא הראשונה שהטגון במעט משקה דינו כאפיה, הוא הדין אם חזר וטגנה במחבת במשקה מעט. ולכן מיני עסה ממלאים בגבינה (שקורין קרעפליך) שמבשלין אותן במדינתנו ואחר כך מטגנין בחמאה במחבת או אפלו בקדרה, אלא שהחמאה הוא דבר מועט לפי ערך רבוי העסה והגבינה — אין לאכל מהם כדי שביעה כי אם בתוך הסעודה, לחש לסברא הראשונה. אבל אם משימים לתוך הקדרה שנטגנים בתוכה הרבה שמן הצף על פני החלב (שקורין סמעטינע) — הרי זה כמין בשול גמור, ומברך "בורא מיני מזונות" ו"מעין ג'" לעולם. וכן אם טגנה באלפס או בקדרה בחמאה הרבה כעין בשול במים, אף על פי שאחר כך סנן מהם החמאה.

יג וכל זה בעסה שנתבשלה קדם אפיתה, אבל לחם אפוי שנתבשל בקדרה — אין הבשול מוציאו מתורת לחם גמור לענין ברכה שלא לברך עליו "המוציא" וברכת המזון בכזית, אלא אם כן נמחה הלחם בבשול עד שלא נשאר בפרוסות כזית בכל אחד, כי כל פרוסה שנשאר בה כזית — לא נתבטלה עדין מתורת לחם לענין ברכה, אפלו אין בה תאר לחם כלל מחמת רב הבשול, ואם לא נשאר בה כזית — נתבטלה מתורת לחם לגמרי, ואפלו נראה שיש עליה תאר לחם — אינו חשוב תאר, ומברכים עליה "בורא מיני מזונות" ו"מעין ג'" לעולם, אפלו קבע סעודה על פרוסות הרבה שנמחו בבשול ולא נשאר כזית בכל אחת. ויש אומרים שאפלו לא נמחו בבשול, אלא שמתחלה קדם הבשול פרר הפת לפרוסות קטנות פחותות מכזית כמו שנוהגין לעשות במצות בפסח, אפלו נראה שיש עליהן תאר לחם — לא נחשב תאר, ואפלו חזרו ונדבקו על ידי הבשול ונעשו כזית. וספק ברכות להקל. ומכל מקום כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכל מהן כדי שביעה אם יש עליהן תאר לחם, כי אם שיברך "המוציא" על כזית לחם גמור תחלה. ובטגון יש להחמיר בכל ענין.

יד וכל זה כשנתבשל בכלי ראשון, אבל כלי שני אינו מבשל, ולפיכך אם נתן לתוכו פרורי לחם אפלו פחותין מכזית — מברך עליהם "המוציא", ולאחריהם ברכת המזון בכזית. והוא שלא שהו בתוכו כל כך עד שנמוח והלך תאר הלחם האפוי מהם, אלא עדין נכרים שהם לחם אפוי ולא עסה. וערוי מכלי ראשון הוא ספק אם נדון ככלי ראשון או ככלי שני, ולכן אין לאכל פרורין פחותין מכזית שבקערה שערה עליהם מכלי ראשון כי אם בתוך הסעודה, אם יש עליהם תאר לחם. אבל אם שהו עד שנמוחו קצת — הלך מהם תאר לחם האפוי. ואפלו פרורין פחותין מכזית שנשרו בצוננין זמן מרבה ונמוחו קצת עד שהלך מהם תאר הלחם ונראים כפרורי עסה — מברך עליהן "בורא מיני מזונות" ו"מעין ג'" אפלו בקביעות סעודה. וכל שהמים מתלבנים מחמת מחוי הפרורים — כבר הלך מהם תאר הלחם. וכן הדין בחתיכות פת שנתיבשו בתנור (שקורין פענץ) ושורין אותו בשכר צונן. ופרורי לחם העומדים בעינם, אפלו הוא פרור דק כקמח שאין נראה בו תאר לחם לעין — אף על פי כן מראהו עמד בו, ולא נתבטל מתורת לחם, ומברכין עליו "המוציא".

טו פרורי לחם פחותים מכזית שחברם ודבקם יחד על ידי דבש או חלב או מרק, אם על ידי זה נמוחו קצת ונעשו כעסה ואין עליהם תאר לחם אפוי — מברך "בורא מיני מזונות" ו"מעין ג'" לעולם, מאחר שמתחלה לא היה כזית בכל פרור לבדו. ולכן מה שנוהגים בפסח לכתש המצות לפרורין דקין מאד וחוזרין וגובלים אותו במים חמין ובשמן ומי ביצים, ועל ידי זה נמוחו קצת ונעשו כעסה כשלשין ועושין אותן כעגולים (שקורין קניידליך או חרעמזליך), ואין עליהם תאר לחם אפוי — מברך עליהם "בורא מיני מזונות" ו"מעין ג'" לעולם. ואפלו לא נתבשלו אחר כך בקדרה אלא טגנם במשקה, להאומרים שטגון אינו כאפיה וכן עקר, כמו שנתבאר למעלה. ואם לא הלך מהן תאר הלחם בלישתן, ובשלם בקדרה והלך מהן מחמת הבשול, אף על פי שיש בכל אחד כזית ויותר — מברך עליהם "בורא מיני מזונות" ו"מעין ג'" לעולם. ולא אמרו שכזית לחם אפוי אינו מתבטל מתורת לחם בבשול אפלו אין בו תאר לחם, אלא בכזית ראשון הנשאר קים משעת האפיה, אבל לא בנתפרר וחזר ומתחבר בלישה. ואם לא הלך מהם תאר הלחם בבשול — יש להחמיר שלא לאכל כדי שביעה כי אם בתוך הסעודה. ובטגון יש להחמיר בכל ענין, כמו שנתבאר למעלה.