המצווה הרנ"ד
האזהרה שהזהרנו מלהחזיר עבד שברח לארץ ישראל אל אדוניו, אף על פי שאדוניו ישראלי, כיון שברח מחוצה לארץ, לארץ ישראל - אין מחזירים אותו לו, אלא משחררו וכותב עליו את דמיו חוב.
והוא אמרו יתעלה: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז).
ונתברר בפרק ד' מגיטין, שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר, שיהא הדין בו שיכתוב שטר בדמיו ויכתוב לו גט חרות ולא יוחזר לעבדות כלל, כיון שבא להסתופף בארץ הטהורה הנבחרת לעם הנעלה.
ושם נתבארו דיני מצווה זו.
The 254th Mitzvah
1. The prohibition by which we were warned not to return to his master a slave who fled to Eretz Yisrael. Even if his master is a Jew, since he fled from outside the Land to Eretz Yisrael, he is not returned to him; rather, he frees him and his value is written against him as a debt.
2. This is His statement, may He be exalted: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" ("you shall not deliver a slave to his master," Devarim 23:16).
3. It was made clear in the fourth chapter of Gittin that the verse speaks of a slave who fled from outside the Land to the Land. The law concerning him is that a document is written for his value and he is given a bill of freedom, and he is not returned to servitude at all, since he came to take shelter in the pure, chosen Land of the exalted people.
4. The laws of this mitzvah are explained there.