020_מסכת כלים פרק כ

כלים פרק כ

(א) הכרים

הכרים - עשויין למלאותן צמר או נוצה, ואדם נותנן תחת מראשותיו:

והכסתות

והכסתות - כמו כרים הן, אלא שהן ארוכים וגדולים וכל גופו של אדם שוכב עליהן:

והשקין והמרצופין

מרצופין - כמין שקים של עור גדולים שנותנים בהן סחורות שמוליכין בספינות:

. שנפחתו הרי אלו טמאים מדרס

הרי אלו טמאים מדרס - דכל הני עבידי נמי לשכיבה:

. הקלוסטר ארבע קבין התורמל

קלוסטור - כמין סל וכפיפה שתולין בפי הבהמה, ונותנים בה מספוא ושעורים והבהמה אוכלת כשהיא מהלכת:

תורמל - כיס גדול של עור שהרועה נותן שם כל חפציו:

חמשת קבין. הכריתית

כריתית - שק של עור קטן:

סאה. החמת של שבעת קבין רבי יהודה אומר אף הרבצל

רבצל - חמת קטן של עור שמשימים בו בשמים:

והמזודה

מזודה - כלי שנותנים בו צידה לדרך. תרגום צידה זוודין:

כל שהן הרי אלו

הרי אלו טמאים מדרס - כל אלו השנויים במשנה, אם יש בכולן השיעור המפורש בהן או יותר, מטמאין מדרס, דמשמשין שכיבה עם מלאכתן. אבל בפחות מכשיעור המפורש בהן לא:

טמאין מדרס. וכולם שנפחתו טהורים. מפני שבטל העיקר ובטל הטפלה:

נפחתו טהורין - שכל אלו עשויין לקבל, שהקיבול ההוא מכינם ומזמינם להיות ראויין למשכב ומושב, וכשנפחת בטל העיקר שהוא הקיבול שבעבורו היה קרוי כלי.

ובטלה הטפלה - שהיא טומאת מדרס:

(ב) חמת חלילין

חמת חלילין - חמת מלא רוח ומשימין החלילים בפי החמת והרוח יוצא דרך הנקבים ומוציא מן החלילים קול של שיר:

. טהורה מן המדרס

טהורה מן המדרס - דלא חזיא לשכיבה:

. עריבת פיסונות

עריבת פיסונות - עריבה שמביאין בה אבנים קטנות ורגבי אדמה כדי לתת בנדבכים של בנין. ופיסונות לשון שקל פיסא שדא ביה דאמרינן בגמרא בסנהדרין גבי מרקוליס:

בית שמאי אומרים מדרס

בית שמאי אומרים מדרס - קסברי, משמשת שכיבה עם מלאכתה. ובית הלל סברי אינה משמשת:

. ובית הלל אומרים טמא מת. עריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה. טמאה מדרס. הניחה בגשמים ונתפחה

שנסדקה טמאה מדרס - ואם לא נסדקה אינה טמאה מדרס, דאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל כשנסדקה ומוציאה משקין, אינה ראויה אלא לשכיבה. ופחותה מב׳ לוגים, או יתירה מתשעה קבין, אינה טמאה מדרס ואפילו נסדקה:

ונתפחה - מחמת גשמים מתנפח העץ ונסתם הסדק:

טמאה טמא מת. בקדים ונסדקה

טמאה טומאת מת - כמו שהיתה בתחלה קודם שנסדקה, מפני שיש לה בית קיבול. ואינה טמאה מדרס, דאינה מיוחדת לשכב עליה, הואיל ומשתמשין בה בלישה:

בקדים ונסדקה - לאחר שנתפח העץ ונסתם הסדק, הניחה ברוח קדים ונסדקה:

מקבלת מדרס. זה חומר

טמאה מדרס - דחזרה להיות ראויה לשכיבה ולא ללוש בה:

זה חומר בשיירי כלי עץ - דתחלתן אין טמאין מדרס, וכשנסדקו טמאים מדרס:

בשירי כלי עץ מבתחלתן וחומר בשירי כלי נצרים

כלי נצרים - סלים עשויין מנצרים של ערבה וכיוצא בהן:

מבתחלתן שמתחלתן אינם מקבלים טומאה עד שיתחסמו

עד שיתחסמו - שתגמר שפתן העליונה:

נתחסמו אף על פי שנשרו שפתותיהן כל שהן טמאין:

אע״פ שנשרו שפתותיהן כל שהן - שנפלו שפתותיהן ולא נשאר בשפתותיהן אלא כל שהן, טמא:

(ג) מקל

מקל - של עץ בעלמא שעשאו בית יד לקרדום לפי שעה, שלא קבעו בתוכו:

שעשאו בית יד לקורדום. חבור לטומאה בשעת מלאכה. הדיוסטר

חיבור לטומאה בשעת מלאכה - דאע״ג דבאפי נפשיה פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה, הכא בית יד הוא, וידות נתרבו לכל תורת טומאת הכלי או האוכל, ואם נטמא הקרדום נטמא הבית יד, וכן אם נגעה טומאה בבית יד נטמא הוא ונטמא הקרדום עמו. ודוקא בשעת מלאכה הוי חבור לטומאה, שלא בשעת מלאכה לא, דשלא בשעת מלאכה אדם עשוי לזרקו לבין העצים:

דיוסטר - כלי המשמש לשני צדדים. דיו, שנים. סטר, צד. כדמתרגמינן לסטר חד. והוא מקל שיש בו שני נקבים אחד מלמטה ואחד מלמעלה, ושתי יתדות תחובות בהן אחת ממזרח למערב ואחת מצפון לדרום, והנשים מסיכות בו את המטוה שבפלך, וקורין לו נספ״א בלע״ז. ופעמים שעושין אותן ידות מברזל ומקבלין טומאה:

חבור לטומאה בשעת מלאכה. קבעו בכלונס

קבעו בכלונס - קבע הדיוסטר דהיינו המקל עם שתי יתדותיו בכלונס, דהיינו עץ ארוך וגדול התקוע בארץ:

. טמא

טמא - הדיוסטר מכאן ואילך, אם נגעה בו טומאה, דהוי המקל חיבור ליתדות בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה, כיון שנקבע, שאין אדם עשוי לזרקו לבין העצים, אבל הכלונס עצמו אינו חיבור לו, שאם נגעה טומאה בכלונס לא נטמא הדיוסטר:

ואינו חבור לה. עשה לודיוסטר. אין טמא אלא צרכו. כסא שקבעו בכלונס טמא. ואינו חבור לו. עשה בו

עשה בו הדיוסטר - שקבע שתי היתדות בגופו של כלונס:

כסא. אין טמא

אין טמא - מן הכלונס אלא מה שהוא לצורך היתדות להסך את המטוה, והשאר בין מלמעלה בין מלמטה טהור, שהכלונס ארוך הוא וגדול:

אלא מקומו. קבעו בקורת בית הבד. טמא. ואין חבור לה. עשה בראשה כסא

כסא - שהוא עשוי, וקבעו בכלונס, הכסא טמא מדרס, ואין הכלונס חיבור לו להיות מיטמא מדרס כמותו:

. טהור. מפני שאומרין לו עמוד ונעשה את מלאכתנו:

עשה בו כסא - מן הכלונס עצמו עשה כסא:

אין טמא אלא מקומו - דהיינו צורך הישיבה. ושאר הכלונס טהור:

קבע הכסא בקורת בית הבד - שעוצרים בה השמן מן הזיתים. הכסא טמא מדרס, והקורה אינה חיבור וטהורה. ואם מעץ הקורה עצמה הכסא עשוי בראשה האחד, אף הכסא טהור, דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ותניא בתורת כהנים, אשר ישב עליו יטמא, יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה, תלמוד לומר, כלי, ולא אבן ולא קורה. אוציא את אלו, ולא אוציא כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה, תלמוד לומר הכלי, כלי המיוחד לקבל טומאה, וכלים הללו אין מקבלים טומאה לעולם. אין לי אלא כסא וספסל וקתדרא המיוחדים לישיבה, מנין תיבת הבלנים, תיבה שפתחה מצדה, עריבה משני לוג עד תשעה קבין שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת, תלמוד לומר וכל הכלי, ריבה. יכול אפילו כפה סאה וישב עליה, תרקב וישב עליו, תלמוד לומר אשר ישב, המיוחד לישיבה, לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

(ד) עריבה גדולה. שנפחתה מלקבל רמונים. והתקינה לישיבה. ר' עקיבא מטמא. וחכמים מטהרין. עד שיקצע

עד שיקצע - שיחתכנה ויתקננה לישיבה. והלכה כחכמים:

. עשאה אבוס לבהמה. אף על פי שקבעה בכותל. טמאה:

אע״פ שקבעה בכותל טמאה - טומאת מת או שרץ. ולא בטלה מתורת כלי ולא אמרינן כלי המחובר לקרקע כקרקע דמי אלא כשהיה מחובר לקרקע מתחלתו, או שנעשה כדי לשמש את הקרקע:

(ה) כופת

כופת - כלי המיוחד לישיבה, ושל תמרה הוא:

שקבעו בנדבך

שקבעו בנדבך - בשורת הבנין:

. קבעו ולא בנה עליו. בנה עליו ולא קבעו

בנה עליו ולא קבעו - כדרך שהאומנים עושים שבונים כיפה על גבי נסרים ואח״כ מסירים אותם:

. טמא

טמא - אם ישב הזב על הבנין שעליו, נטמא הכופת שתחת הבנין, שהזב מטמא את המשכב ואת המושב שתחת אבן מסמא. וכן כשקבעו ולא בנה עליו וישב הזב עליו כשהוא קבוע, טמא, דלא נתבטל בהכי. אבל כשקבעו ובנה עליו, בטל לגבי כותל וככותל דמי:

. קבעו ובנה עליו. טהור. מפץ

מפץ - כמין מחצלת עשויה מקנים או מגמי:

שנתנו על גבי הקורות

על גבי הקורות - של עליה:

. קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה

מעזיבה - טיט וצרורות של אבנים שנותנים על גבי התקרה. וכל כמה שלא קבע המפץ בקורות וישב הזב על המעזיבה, נטמא המפץ שתחתיה ולא בטל מתורת כלי, דאי בעי שקיל ליה. וכן אם קבעו ולא נתן עליו מעזיבה וישב הזב עליו, טמא מושב. ולא בטיל עד שיקבע ויתן עליו המעזיבה:

. נתן עליו את המעזיבה. ולא קבעו. טמא קבעו ונתן עליו את המעזיבה. טהור. קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל. כדרך קבלתה

כדרך קבלתה - שוליה למטה:

. טמאה. שלא כדרך קבלתה

שלא כדרך קבלתה - שוליה למעלה:

. טהורה:

(ו) סדין שהוא טמא מדרס

סדין שהוא טמא מדרס - שראוי לטמא מדרס קאמר, ולא שנטמא מדרס ממש. דא״כ אדתני סיפא אבל טמא טמא מת, ליתני אבל טמא מגע מדרס, כדתני בהקומץ רבה:

. ועשאו וילון

ועשאו וילון - מסך לפתח, או וילון לספינה. ודוקא שעשה בו שינוי מעשה, אבל מחשבה אינה מוציאתו מידי טומאה שהיו ראוין לה:

טהור מן המדרס. אבל טמא טמא מת

אבל טמא טמא מת - מפני שהשמש מתחמם כנגדו ומתעטף בשוליו לפעמים, הלכך לא בטיל מתורת כלי:

. מאימתי היא טהרתו בית שמאי אומרים משיתבר. בית הלל אומרים משיקשר. ר' עקיבא אומר משיקבע:

מאימתי טהרתו - שבטל תורת מדרס ממנו:

משיתפר - בתוספתא מוכח דבית שמאי בעו שיקרענו ויתקננו למדת הפתח, ויתפור בו לולאות לתלותו במסך או בספינה. ובית הלל דאמרי משיקשור, לא בעו קריעה, אלא משיקשור בו הלולאות כדי לתלותו בהם. ואית ספרים דגרסי, בית שמאי אומרים משיתבר. והיא היא. כלומר משישברוהו ויקרעוהו כדי לתפרו למדת הפתח:

ר׳ עקיבא אומר משיקבע - מעת שיתלה אותו על הפתח או על הספינה. והלכה כבית הלל:

(ז) מחצלת שעשה לה קנים לארכה טהורה

לארכה טהורה - אור״ך הקנה לאורך המחצלת, טהורה. דלא חזיא לשכיבה, שהקנים מזיקין לשוכב, ולא חזיא כי אם לסיכוך:

. וחכמים אומרים עד שיעשה כמין כי

כמין כי - יונית. שהיא כמין כ׳ הפוכה שלנו. כלומר, לעולם היא טמאה עד שימשוך הקנים משלשה צדדים. והלכה כחכמים:

עשאם לרחבה

עשאם לרחבה - אורך הקנה לרוחב המחצלת:

. ואין בין קנה לחבירו ארבעה טפחים טהור נחלקה לרחבה

ד׳ טפחים - כשיש בין קנה לקנה ד׳ טפחים, חזיא לשכב בין שני הקנים:

נחלקה לרחבה - ונשברו הקנים שלה לחצי:

ר' יהודה מטהר. וכן המתיר ראשי

רבי יהודה מטהר - דלא חזיא לשכיבה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

המתיר ראשי המעדנים - מנהג עושי מחצלאות כשמשלימין המחצלת נשאר כמין מלל, וגודלים אותו בכל שני טפחים גדיל אחד וקושרו שלא יסתר האריג. ואם ניתר עומד לסתירה ונתבטל מתורת כלי וטהורה:

המעדנין טהורה. נחלקה לארכה ונשתיירו בה שלשה מעדנים

מעדנים - קשרים. כמו וילך אליו אגג מעדנות (שמואל א׳ ט״ו), כלומר, קשור כדרך שקושרים האסורים. וכן התקשר מעדנות כימה (איוב ל״ח:ל״א):

של ששה טפחים טמאה. מחצלת מאימתי מקבלת טומאה משתקנב

שהם של ששה טפחים - שני טפחים בין מעדן למעדן וטפח מכאן וטפח מכאן:

משתקנב - משיחתוך ויקטום ראשי קרומים הבולטים. וזו היא קניבה:

והיא גמר מלאכתה: