Support Torah
Recordings

033 —מאמרים מלוקט חלק א - ש"פ בראשית (התוועדות ב'), ה'תנש"א

אלה תולדות נח נח גו'

Maamar - "Eileh Toldos Noach Noach etc."
Shabbos Parshas Bereishis (second farbrengen), 5751
This maamar explains, citing the Tzemach Tzedek, why the verse repeats "Noach, Noach": the two Shabbosos in every Shabbos — refining the body and animal soul, and revealing the G‑dly soul — and Shabbos Mincha, where both are one. Keeping them draws rest into all worlds, leading to a new world and the third Beis HaMikdash.
Prev Search
0:00 0:00
Next
Watch on YouTube Part 1 Part 2

Video part 1  Video part 2  Audio part 3

בס"ד. ש"פ בראשית (התוועדות ב'), ה'תנש"א*

אלה תולדות נח נח גו'[1], ומבאר הצמח צדק במאמרו ד"ה זה[2], דמ"ש נח נח שתי פעמים הוא, כי נח הוא בחינת שבת (כדלקמן), ובשבת יש שתי בחינות, כמאמר רז"ל[3] אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, וידוע[4], דפירוש שתי שבתות הוא[5] שתי השבתות שישנם בכל שבת[6], מעלי דשבתא ויומא דשבתא. ולכן נאמר נח נח ב' פעמים, כנגד[7] שתי השבתות שבכל שבת, מעלי דשבתא ויומא דשבתא. ומוסיף בהמאמר[2], דפירוש זה שנח הוא שבת הוא ע"פ דאיתא במדרש[8] דנח נח שתי פעמים הוא נייחא לו ונייחא לעולם, נייחא לאבות ונייחא לבנים, נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים, נייחא בעוה"ז ונייחא לעוה"ב. ומאמר זה (דהמדרש) שנח הוא לשון נייחא כולל גם הפירוש שנח הוא בחינת שבת, כי בשבת כתיב[9] וינח ביום השביעי. ונח נח שתי פעמים הם שבת תתאה ושבת עילאה, שהם[6] מעלי דשבתא ויומא דשבתא. ויש לומר, דמהטעמים על זה שמבאר עוד פעם (לאחרי שמביא ראי' מהמדרש שנח הוא בחינת שבת) שנח נח הם מעלי דשבתא ויומא דשבתא, הוא, בכדי לרמז, שהשייכות דהפירוש שבהמאמר עם הפירוש שבמדרש הוא בנוגע לנח [דמזה שנח הוא לשון נייחא מוכח שנח הוא בחינת שבת] ובנוגע לנח נח שתי פעמים. דהפירוש (שבהמאמר) שנח נח הם שבת תתאה [מעלי דשבתא] ושבת עילאה [יומא דשבתא] הוא ע"ד פירוש המדרש שנח נח הם נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים[10]. והענין הוא, שמעלי דשבתא (עלית המלכות) בעבודת האדם הוא בירור והעלאת הגוף ונה"ב[11], תחתון שבאדם[12], ויומא דשבתא (המשכת ז"א) הוא המשכת הגילוי דנפש האלקית, עליון שבאדם. ועל ידי שישראל שומרים שתי השבתות, שעי"ז נעשה המנוחה (מהענינים המבלבלים מעבודת ה') הן בהתחתון שבאדם והן בהעליון שבאדם, עי"ז נמשך גילוי המנוחה מלמעלה בכל העולמות, בעליונים ובתחתונים, נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים[13].
ב) וביאור הענין בפרטיות יותר, יובן בהקדים המבואר בכ"מ[14] [וגם במאמר הנ"ל דהצ"צ[15]] דשתי השבתות שישנם בכל שבת שייך לזה שכל עיסקא דשבתא כפול[16]. וזהו אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, כי כפל שייך לגאולה[17]. ויש לומר, דבדרז"ל כל עיסקא דשבתא כפול נכלל גם שכל אחד משתי השבתות הוא כפול, היינו שכל אחד מהם כלול משניהם. והענין הוא, דאהבה ויראה הם (בכללות) העבודה שמצד הנשמה (יומא דשבתא) וקיום מצוות מעשיות היא העבודה שמצד הגוף (מעלי דשבתא). וענין עיסקא דשבתא כפול הוא, שאהבת ה' שמצד הנשמה (עליון שבאדם) תומשך בנפש הבהמית ובהגוף (תחתון שבאדם), וכמ"ש[18] ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך (בשני ביתי"ן), שהאהבה תהי' בחלל הימני מקום משכן נפש האלקית ובחלל השמאלי מקום משכן נפש הבהמית, כמארז"ל[19] בכל לבבך בשני יצריך[20]. ויתירה מזו – בכל נפשך, שהאהבה מתפשטת בכל הכחות והאברים (וי"ל שהוא כמו הרץ[21] לדבר מצוה)[22], ויתירה מזו – בכל מאדך, שאהבתו את הוי' נמשכת וניכרת גם בחלקו בעולם (בכל מאדך בכל ממונך[23]), וסיום הפרשה הוא[24] וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, שע"י המזוזה שקובע בפתח ביתו ניכר[25] שה' אחד הוא המושל והוא השומר את הבית ואת כל אשר בתוכו[26], ושומר את האדם גם בצאתו מביתו, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם[27]. ועד"ז הוא לאידך, שקיום המצוות מעשיות (עבודה שמצד הגוף) צ"ל באהבה ויראה (עבודה שמצד הנשמה).
ג) וממשיך בהמאמר[28], דמנחת שבת וכן סעודה שלישית דשבת, היא למעלה משתי השבתות (מעלי דשבתא ויומא דשבתא), ועד שלגבי בחינה זו, שתי השבתות הם בשוה. וזהו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו[29], דזכור ושמור הם יומא דשבתא ומעלי דשבתא [זכור לדכורא[30] (משפיע) הוא יומא דשבתא, המשכה מלמעלה למטה, ושמור לנוקבא[30] (מקבל) הוא מעלי דשבתא, העלאה מלמטה למעלה[31]], ולגבי גילוי הבחינה דמנחת שבת, המשפיע והמקבל הם בשוה, זכור ושמור בדיבור אחד. ויש לקשר זה עם מה שאומרים במנחת שבת כי מאתך היא מנוחתם, שהמנוחה דשבת (שמתגלית במנחת שבת, רעוא דרעוין[32]) היא מאתך, מאתך ממש[33]. ומנוחה זו היא כוללת גם המנוחה דיומא דשבתא ודמעלי שבתא, זכור ושמור.
ויש לומר, דענין זכור ושמור בדיבור אחד בעבודת האדם הוא, שקיום המצוות שלו הוא [לא מפני שהורגל כן והרגל נעשה טבע[34], טבע הגוף ונפש הטבעית, תחתון שבאדם, וגם לא מפני שאוהב את הוי' וחפץ לדבקה בו ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פיקודין שהם[35] רמ"ח אברין דמלכא[36], דקיום המצוות באופן זה הוא מצד הנשמה (נפש האלקית), עליון שבאדם, אלא שקיום המצוות שלו הוא] מצד המצוה עצמה, מצוה מלשון צוותא וחיבור[37], שהוא מתאחד ומתחבר עם אוא"ס מצַוה המצוות שלמעלה מהגדר דעליון ותחתון (נשמה וגוף) וכולל שניהם. וזהו"ע זכור ושמור בדיבור אחד, דכוונת המצוה השייכת לנשמה (זכור) ומעשה המצוה השייכת להגוף (שמור), הם כולא חד.
ויש לומר, שהמעלה דמנחת שבת על הכפילות (וההתכללות) דשתי השבתות שכל אחת מהם כלולה משתיהן (כנ"ל סעיף ב), היא, דבענין ההתכללות (דלעיל שם), כל אחד מהם הוא ענין לעצמו, אלא שכלול גם מענין השני. דואהבת את ה'אלקיך הוא מצד הנשמה, אלא שהאהבה דהנשמה נמשכת גם בחלל השמאלי[38], ועד שמתפשטת גם בכל הכחות והאברים וניכרת גם בחלקו בעולם. והענין דמעשה המצוות שייך בעיקר לגוף האדם, אלא שבכדי שקיום המצוה תהי' לשמה הוא ע"י האהבה ויראה[39]. וענין זכור ושמור בדיבור אחד שבמנחת שבת הוא שכוונת המצוה (דהנשמה) ומעשה המצוה (דהגוף) הם כולא חד.
ד) וע"פ הידוע[40] בפירוש כי מאתך היא מנוחתם (שאומרים במנחת שבת), שמנוחתם הבאה מאתך, מאתך ממש, היא המנוחה (דשבת) שבעשי' בפועל (שביתה ממלאכה בגשמיות), שבה כל ישראל שוים, יש לומר, שעד"ז הוא בהענין דקיום המצוה מצד המצוה עצמה, צוותא וחיבור עם אוא"ס מצַוה המצוה, דענין זה מתגלה בעיקר בקיום המצוות בעשי' בפועל, שכל ישראל שוים בזה. והענין הוא, דהטעם האמיתי לזה שישראל מקיים מצוה (גם כשאין לו חיות בזה) הוא, מפני שכל אחד מישראל בעצם מהותו הוא רוצה לעשות כל מה שהוא רצון ה'[41]. דרצון זה שמצד עצם הנשמה הוא הסיבה האמיתית לזה שרוצה בגילוי לעשות את המצוה [אלא שברצון הגלוי שלו אינו נרגש שסיבתו הוא הרצון שמצד עצם הנשמה, ולכן נדמה לו שקיום המצוה שלו הוא מפני ההרגל, או בשביל איזו פני']. ויתירה מזו יש לומר, דגם כשעושה שלא במתכוין (נפלה סלע מידו ומצאה עני[42]), הסיבה האמיתית לזה הוא הרצון דעצם הנשמה לעשות את רצון ה'[43]. כי עצם הנשמה היא למעלה מידיעה, ולכן פעולת הרצון דעצם הנשמה על כח המעשה הוא גם כשאינו יודע מזה. וזהו שהענין דקיום המצוה באופן דצוותא וחיבור עם עצמות אוא"ס מצַוה המצוה מתגלה בעיקר במעשה המצוה, כי הסיבה האמיתית לזה שעושה את המצוה הוא לפי שנתגלה בו הרצון שמצד עצם הנשמה שקשורה עם עצמות אוא"ס.
ויש להוסיף, שגם בקיום המצוות באופן זה ישנו הענין דזכור ושמור בדיבור אחד. דכיון שהסיבה האמיתית לזה שעושה את המצוה הוא לפי שמתגלה בו הרצון דעצם הנשמה, הרי המצוה שנעשית היא מצוה בשלימות, שיש בה גוף (מעשה המצוה[44]) ונשמה (כוונת המצוה[44], שמצד הרצון דעצם הנשמה). [אלא שהגוף דהמצוה הוא בגילוי והנשמה דהמצוה היא בהעלם]. וכיון ששני הענינים [הכוונה והמעשה] הם מצד עצם הנשמה שלמעלה מהתחלקות, לכן הם כולא חד, זכור ושמור בדיבור אחד.
ה) וזהו אלה תולדות נח נח, דהטעם לזה שאומר נח נח שתי פעמים גבי תולדות נח, הוא, כי אמיתית הענין דנח נח שתי פעמים הוא, ששני הענינים דנייחא לעליונים ונייחא לתחתונים הם נקודה אחת שכוללת שניהם[45], וגילוי ענין זה הוא בעיקר בתולדות נח, דתולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים[46], כנ"ל (סעיף ד) שאמיתית הענין דזכור ושמור בדיבור אחד הוא במעשה המצוות.
ויש לומר, דהטעם שענין זה נאמר גבי נח, הוא, כי נח שייך לתשובה [דעבודתו של נח גרמה לאמירת ה' לא אוסיף גו' לא ישבותו[47]], דע"י התשובה הוא גילוי עצם הנשמה[48]. ולכן נאמר בו נח נח שתי פעמים, ענין אחד שכולל שני הענינים דנייחא לעליונים ונייחא לתחתונים. ויש לקשר זה עם פירוש הידוע[49] בלשון רז"ל[50] תשובה ומעשים טובים, שע"י התשובה נעשים המעשים (מעשה המצוות) מעשים טובים ומאירים[51], דמעשים הוא גוף המצוה וטובים הוא האור והחיות דהמצוה (כוונת המצוות), וע"י התשובה, שעל ידה הוא גילוי עצם הנשמה, המעשים (דהמצוות) עצמם הם טובים ומאירים, שמאיר בהם בגילוי הכוונה שמצד עצם הנשמה.
ו) ויהי רצון, דכיון שנמצאים כעת בסעודה שלישית דשבת ששייכת למנחת שבת, ובפרט שהקריאה בתורה דמנחת שבת זה היא אלה תולדות נח נח, תהי' מנוחה מכל הענינים המבלבלים לעבודת ה', הן בנוגע לעניני הגוף והן בנוגע לעניני הנשמה, וכנ"ל (סעיף ג) שהמנוחה דמנחת שבת כוללת שני הענינים. וכיון שאת העולם נתן בלבו של האדם[52], עי"ז תומשך המנוחה גם בכל העולמות, נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים (כנ"ל סעיף א). ויתירה מזו, דכמו שנח ראה עולם חדש[53] (דנוסף לזה שהי' נייחא בכל העולמות, נעשה גם חידוש בעולם), כן נזכה בקרוב ממש לעולם חדש, השמים החדשים והארץ החדשה[54], ובפרט לאחרי הקריאה בתורה (בשחרית) בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ[55], שעי"ז פועלים שהקב"ה בורא מחדש את השמים ואת הארץ וכל צבאיהם. ובקרוב ממש יהי' בנין בית המקדש השלישי שכנגד יעקב[56], שבו נכללים גם ביהמ"ק הראשון והשני[57] שכנגד אברהם ויצחק[56] – בדוגמת מנחת שבת וסעודה השלישית דשבת, נחלת יעקב[58], הכוללת גם שתי השבתות דמעלי שבתא ודיומא דשבתא. ועוד ועיקר, שכל זה יהי' בקרוב ממש, ממש.
**********
*) יצא לאור בשעתו, "לקראת ש"ק פ' נח . . עש"ק ור"ח מ"ח, שנת ה'תנש"א". 
  1. 1 ריש פרשתנו (נח).
  2. 2 אוה"ת פרשתנו נז, א. ביאוה"ז להצ"צ ע' יג.
  3. 3 שבת קיח, ב.
  4. 4 לקו"ת ר"פ בשלח (ב, ג). ובכ"מ.
  5. 5 וזהו שבירושלמי (תענית פ"א סוף ה"א) אמרו אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקונה מיד הי' בן דוד בא, שאינו סותר להמאמר אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות, כי פירוש שתי שבתות הוא שתי שבתות שבכל שבת (לקו"ת בהר מא, א).
  6. 6 זהר ח"א (בהקדמה) ה, ב. ח"ב קלח, א.
  7. 7 וכ"ה בתו"א ריש פרשתנו (ח, ג).
  8. 8 ב"ר ריש פרשתנו (פ"ל, ה). וראה גם זח"א נח, ב.
  9. 9 יתרו כ, יא.
  10. 10 ועפ"ז יומתק שבתחלת הענין אומר בהמאמר ששתי השבתות הם שבת דמעלי שבתא ודיום השבת, ולאחרי שמביא המדרש, אומר דב"פ נח הם "שבת תתאה ושבת עילאה" (ומפרש "והוא שבת דמעלי שבתא ושבתא דיומא") – כי הלשון "שבת תתאה ושבת עילאה" הוא ע"ד לשון המדרש "נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים".
  11. 11 כן משמע באוה"ת לתהלים (יהל אור) במילואים ס"ע תרכח.
  12. 12 ראה ב"ר פ"ח, יא. פי"ב, ח. וראה תו"א בראשית ג, ד ואילך. קונטרס ומעין מאמר טו. המשך תרס"ו ע' תצה. ובכ"מ.
  13. 13 ויש לומר, דבהמאמר מדבר בעבודת האדם (משמרין ישראל שתי שבתות), דעבודת האדם היא (בכלל) בסדר דמלמטה למעלה – ולכן אומר שבת תתאה ושבת עילאה; ובמדרש מדבר בההמשכה מלמעלה (שע"י עבודת האדם), שהיא בסדר דמלמעלה למטה, ולכן אומר "נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים".
  14. 14 לקו"ת בשלח ב, ג. אוה"ת לתהלים שם ריש ע' תרכט. שם בהשמטות ע' תשכד ואילך. ד"ה לך לך תרכ"ז (סה"מ תרכ"ז ע' טו) ותר"ל (סה"מ תר"ל ע' ט). ובכ"מ.
  15. 15 אוה"ת שם נח, ב.
  16. 16 מדרש תהלים עה"פ (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת. יל"ש עה"פ (בשלח טז, כט) ראו כי ה' נתן לכם השבת (רמז רסא).
  17. 17 יל"ש ר"פ לך ובכ"מ בענין אותיות כפולות (מנצפ"ך). ובסה"מ תרכ"ז ותר"ל שבהערה 14 מקשר זה עם מרז"ל אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כו' נגאלים.
  18. 18 ואתחנן ו, ה.
  19. 19 ברכות נד, א (במשנה). ספרי (הובא בפרש"י) עה"פ.
  20. 20 תו"א וישב כט, ג. שערי אורה שער החנוכה י, ב. אוה"ת חנוכה רפה, ב ואילך. וראה גם תניא פ"ט.
  21. 21 ראה אבות פ"ד מ"ב. ברכות ו, ב. שו"ע (ואדה"ז) או"ח ס"צ סי"ב (סי"ג).
  22. 22 המשך תרס"ו ע' תצז. סה"מ תרפ"ט ע' 263. סה"מ קונטרסים ח"ב שנא, א.
  23. 23 ברכות ופרש"י שבהערה 19.
  24. 24 ואתחנן שם, ט.
  25. 25 ראה תו"א מקץ מב, ג "וקובעין (המזוזה) בפתח הבית להעלות הבית וכל אשר בו כו' להיות בטלים לאהבת ה' בכל מאדך בכל ממונך", ושם מג, ד "ובכל מאדך היא המזוזה שהיא בסוף ביתו עם כל הרכוש שבתוכו".
  26. 26 ע"ז יא, א. מנחות לג, ריש ע"ב. וראה ירושלמי פאה פ"א ה"א. זהר ח"ב לו, רע"א (וראה לקו"ש חי"ט ע' 121 בשוה"ג). ח"ג רסו, א.
  27. 27 תהלים קכא, ח. זח"ג רסג, ב.
  28. 28 אוה"ת פרשתנו סא, א.
  29. 29 ר"ה כז, א. מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ יתרו כ, ח.
  30. 30 זהר ח"א מח, ב. שם (בהשמטות) רסה, א. ח"ב צב, א (ברע"מ). שם קלח, א. ח"ג צב, סע"ב (בהקדמת הרע"מ). שם רכד, סע"א. וראה ג"כ שם פא, סע"ב.
  31. 31 תו"א יתרו עג, סע"א ואילך. ובכ"מ.
  32. 32 זח"ב פח, סע"ב. וראה המשך תרס"ו ע' תקמב ואילך.
  33. 33 ראה ד"ה אתה אחד לאדמו"ר האמצעי (מאמרי אדמו"ר האמצעי קונטרסים ע' יו"ד).
  34. 34 תניא פמ"ד (סג, ב). וראה גם שם ספי"ד. פט"ו (כא, א). שבילי אמונה (לר' מאיר אלדבי) נתיב ד שער ב. שו"ת הרמ"ע מפאנו סל"ו.
  35. 35 ראה תקו"ז ת"ל (עד, סע"א). הובא בתניא רפכ"ג. ועוד.
  36. 36 תניא פ"ד.
  37. 37 לקו"ת בחוקותי מה, ג. ובכ"מ – נסמנו לקמן ח"ג ע' נט הערה 55.
  38. 38 להעיר מתניא פ"ט "שתתפשט גם בחלל השמאלי", היינו שהאהבה שבחלל הימני מתפשטת גם בחלל השמאלי, ובהמשך הענין שם "בכל לבבך בשני יצריך".
  39. 39 תניא פל"ט (נג, ב).
  40. 40 ד"ה אתה אחד דלעיל הערה 33. וראה לקו"ש חט"ו ע' 227 ואילך. לקמן ח"ב ע' נד. ובכ"מ.
  41. 41 וכפס"ד הרמב"ם הידוע בהל' גירושין ספ"ב.
  42. 42 ראה ספרי הובא בפרש"י עה"פ תצא כד, יט. תו"כ הובא בפרש"י עה"פ ויקרא ה, יז.
  43. 43 ועפ"ז מובן, שגם כשנתינת הצדקה היא בלי ידיעתו, מתברך עלי' (ספרי ותו"כ שם).
  44. 44 דמצוה בלא כוונה היא "כגוף בלא נשמה" – ראה תניא פל"ח (נ, א). של"ה רמט, סע"ב. וראה בהנסמן במפתח פסוקים ומחז"ל בתניא (קה"ת תשמ"ה) ע' צ הערה 11.
  45. 45 וכמו שהוא בפשטות, שהוא איש אחד שנכפל שמו.
  46. 46 פרש"י ריש פרשתנו. ולפירוש הראשון שבפירוש רש"י שתולדות נח הם כפשוטם – יש לומר, דג' בני נח הם ג' הקוין חג"ת (אוה"ת פרשתנו סג, א. תו"א ר"פ וישב), שהם תורה עבודה וגמ"ח. וכאשר קיום המצוות הוא באופן דצוותא וחיבור עם אוא"ס מצַוה המצוות (הענין דנח נח שתי פעמים) – ג' הענינים דתורה עבודה וגמ"ח הם כולא חד.
  47. 47 פרשתנו ח, כא-כב. ולהעיר, שע"י הקרבנות שהקריב נח נעשה קיום העולם עוד יותר מכמו שהי' בתחילה (קיום באופן ד"לא ישבותו"), ע"ד המעלה דבע"ת לגבי צדיקים.
  48. 48 ולהעיר מהמשך תער"ב ח"א פר"א (ע' תח) דענין "וגם את נח באהבה זכרת" הוא "מפני האהבה עצמית", "מצד עצם מעלת נש"י".
  49. 49 לקו"ת דרושים לשמע"צ פה, א. שה"ש יז, ג. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1053 ואילך.
  50. 50 אבות פ"ד מי"ז.
  51. 51 דפירוש טובים הוא מאירים כמ"ש (בראשית א, ד) את האור כי טוב (לקו"ת שה"ש שם).
  52. 52 ע"פ ל' הכתוב – קהלת ג, יא. וראה לקו"ת במדבר ה, ריש ע"ב.
  53. 53 ב"ר פרשתנו פ"ל, ח.
  54. 54 ישעי' סו, כב. וראה ד"ה כי כאשר השמים החדשים בתו"א בראשית (א, סע"ג ואילך) ובלקו"ת שה"ש (מח, ג ואילך).
  55. 55 בראשית א, א.
  56. 56 פסחים פח, א. וראה לקו"ת מטות פג, ג-ד.
  57. 57 זח"ג רכא, א.
  58. 58 ישעי' נח, יד. שבת קיח, סע"א ואילך. זח"ב פח, ב. וראה אוה"ת פרשתנו סב, סע"ב ואילך.
בס"ד. ש"פ בראשית (התוועדות ב'), ה'תנש"א
B"H. Shabbos Parshas Bereishis (second farbrengen), 5751*

הערת המו"ל: מאמר זה נאמר אחר תפלת מנחה, כשכבר קראו בתורה פרשת נח.

Publisher's note: This maamar was said after Minchah, when Parshas Noach had already been read from the Torah.

אלה תולדות נח נח גו', ומבאר הצמח צדק במאמרו ד"ה זה, דמ"ש נח נח שתי פעמים הוא, כי נח הוא בחינת שבת (כדלקמן), ובשבת יש שתי בחינות, כמאמר רז"ל אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, וידוע, דפירוש שתי שבתות הוא שתי השבתות שישנם בכל שבת, מעלי דשבתא ויומא דשבתא.

Eileh toldos Noach, Noach… ("These are the generations of Noach; Noach…").1 The Tzemach Tzedek explains in his maamar beginning with these words2 that the verse says "Noach, Noach" twice because Noach is the level of Shabbos (as will be explained), and Shabbos has two levels, as our Sages said,3 "If the Jewish people would keep two Shabbosos properly, they would be redeemed immediately." And it is known4 that "two Shabbosos" means5 the two Shabbosos that are in every Shabbos6 — maalei d'Shabsa (the eve of Shabbos) and yoma d'Shabsa (the day of Shabbos).

ולכן נאמר נח נח ב' פעמים, כנגד שתי השבתות שבכל שבת, מעלי דשבתא ויומא דשבתא.

That is why "Noach, Noach" is said twice — corresponding to7 the two Shabbosos in every Shabbos, maalei d'Shabsa and yoma d'Shabsa.

ומוסיף בהמאמר, דפירוש זה שנח הוא שבת הוא ע"פ דאיתא במדרש דנח נח שתי פעמים הוא נייחא לו ונייחא לעולם, נייחא לאבות ונייחא לבנים, נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים, נייחא בעוה"ז ונייחא לעוה"ב.

The maamar2 adds that this explanation — that Noach is Shabbos — is based on the Midrash,8 which says that "Noach, Noach" twice means "rest for him and rest for the world; rest for the fathers and rest for the children; rest for the higher beings and rest for the lower beings; rest in this world and rest in the World to Come."

ומאמר זה (דהמדרש) שנח הוא לשון נייחא כולל גם הפירוש שנח הוא בחינת שבת, כי בשבת כתיב וינח ביום השביעי.

This statement (of the Midrash), that Noach means nayecha (rest), also includes the explanation that Noach is the level of Shabbos, for of Shabbos it is written,9 "and He rested on the seventh day."

ונח נח שתי פעמים הם שבת תתאה ושבת עילאה, שהם מעלי דשבתא ויומא דשבתא.

And "Noach, Noach" twice are the lower Shabbos and the higher Shabbos, which are6 maalei d'Shabsa and yoma d'Shabsa.

ויש לומר, דמהטעמים על זה שמבאר עוד פעם (לאחרי שמביא ראי' מהמדרש שנח הוא בחינת שבת) שנח נח הם מעלי דשבתא ויומא דשבתא, הוא, בכדי לרמז, שהשייכות דהפירוש שבהמאמר עם הפירוש שבמדרש הוא בנוגע לנח [דמזה שנח הוא לשון נייחא מוכח שנח הוא בחינת שבת] ובנוגע לנח נח שתי פעמים.

It may be said that one of the reasons he explains once again (after bringing proof from the Midrash that Noach is the level of Shabbos) that "Noach, Noach" are maalei d'Shabsa and yoma d'Shabsa is to hint that the connection between the explanation in the maamar and the explanation in the Midrash applies both to "Noach" [since from the fact that Noach means rest, it is proven that Noach is the level of Shabbos] and to "Noach, Noach" said twice.

דהפירוש (שבהמאמר) שנח נח הם שבת תתאה [מעלי דשבתא] ושבת עילאה [יומא דשבתא] הוא ע"ד פירוש המדרש שנח נח הם נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים.

For the explanation (in the maamar) that "Noach, Noach" are the lower Shabbos [maalei d'Shabsa] and the higher Shabbos [yoma d'Shabsa] parallels the Midrash's explanation that "Noach, Noach" are "rest for the higher beings and rest for the lower beings."10

והענין הוא, שמעלי דשבתא (עלית המלכות) בעבודת האדם הוא בירור והעלאת הגוף ונה"ב, תחתון שבאדם, ויומא דשבתא (המשכת ז"א) הוא המשכת הגילוי דנפש האלקית, עליון שבאדם.

The explanation is this: in man's avodah, maalei d'Shabsa (the ascent of Malchus) is the refining and elevating of the body and the animal soul11 — the lower part of man;12 while yoma d'Shabsa (the drawing down of Z'eir Anpin) is the drawing down of the revelation of the G‑dly soul11 — the higher part of man.12

ועל ידי שישראל שומרים שתי השבתות, שעי"ז נעשה המנוחה (מהענינים המבלבלים מעבודת ה') הן בהתחתון שבאדם והן בהעליון שבאדם, עי"ז נמשך גילוי המנוחה מלמעלה בכל העולמות, בעליונים ובתחתונים, נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים.

And when the Jewish people keep the two Shabbosos — bringing about rest (from whatever disturbs the service of G‑d) both in the lower part of man and in the higher part of man — a revelation of rest is drawn down from Above into all the worlds, the higher and the lower: "rest for the higher beings and rest for the lower beings."13

ב) וביאור הענין בפרטיות יותר, יובן בהקדים המבואר בכ"מ [וגם במאמר הנ"ל דהצ"צ] דשתי השבתות שישנם בכל שבת שייך לזה שכל עיסקא דשבתא כפול.

2) To explain this in greater detail, we must first introduce what is explained in several places14 [and also in the above maamar of the Tzemach Tzedek15]: the two Shabbosos in every Shabbos are connected with the teaching that "everything about Shabbos is doubled."16

וזהו אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, כי כפל שייך לגאולה.

This is why "if the Jewish people would keep two Shabbosos properly, they would be redeemed immediately" — because doubling is connected with redemption.17

ויש לומר, דבדרז"ל כל עיסקא דשבתא כפול נכלל גם שכל אחד משתי השבתות הוא כפול, היינו שכל אחד מהם כלול משניהם.

It may be said that our Sages' teaching "everything about Shabbos is doubled" also includes that each of the two Shabbosos is itself doubled — that is, each of them includes both.

והענין הוא, דאהבה ויראה הם (בכללות) העבודה שמצד הנשמה (יומא דשבתא) וקיום מצוות מעשיות היא העבודה שמצד הגוף (מעלי דשבתא).

The explanation is this: love and fear of G‑d are (in general) the avodah that comes from the soul (yoma d'Shabsa), while the fulfillment of the practical mitzvos is the avodah that comes from the body (maalei d'Shabsa).

וענין עיסקא דשבתא כפול הוא, שאהבת ה' שמצד הנשמה (עליון שבאדם) תומשך בנפש הבהמית ובהגוף (תחתון שבאדם), וכמ"ש ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך (בשני ביתי"ן), שהאהבה תהי' בחלל הימני מקום משכן נפש האלקית ובחלל השמאלי מקום משכן נפש הבהמית, כמארז"ל בכל לבבך בשני יצריך.

"Everything about Shabbos is doubled" means that the love of G‑d that comes from the soul (the higher part of man) should be drawn down into the animal soul and the body (the lower part of man), as it is written,18 "You shall love the L‑rd your G‑d with all your heart" (levavcha, with two letters beis) — the love should be in the right chamber of the heart, the dwelling place of the G‑dly soul, and in the left chamber, the dwelling place of the animal soul, as our Sages said,19 "'With all your heart' — with both your inclinations."20

ויתירה מזו – בכל נפשך, שהאהבה מתפשטת בכל הכחות והאברים (וי"ל שהוא כמו הרץ לדבר מצוה), ויתירה מזו – בכל מאדך, שאהבתו את הוי' נמשכת וניכרת גם בחלקו בעולם (בכל מאדך בכל ממונך), וסיום הפרשה הוא וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, שע"י המזוזה שקובע בפתח ביתו ניכר שה' אחד הוא המושל והוא השומר את הבית ואת כל אשר בתוכו, ושומר את האדם גם בצאתו מביתו, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

Further still — "with all your soul": the love spreads through all one's powers and limbs (it may be said that this is like one who runs21 to do a mitzvah).22 And further still — "with all your might": one's love of G‑d is drawn down into, and is evident in, one's portion in the world too ("with all your might" — "with all your wealth"23). And the passage concludes24 "and you shall write them on the doorposts of your house and on your gates": through the mezuzah affixed at the entrance of his home it is evident25 that the One G‑d is the Ruler, and He is the One who guards the house and all that is in it,26 and guards the person even when he leaves his home: "The L‑rd will guard your going out and your coming in, from now and forever."27

ועד"ז הוא לאידך, שקיום המצוות מעשיות (עבודה שמצד הגוף) צ"ל באהבה ויראה (עבודה שמצד הנשמה).

And likewise in the other direction: the fulfillment of the practical mitzvos (the avodah that comes from the body) must be with love and fear (the avodah that comes from the soul).

ג) וממשיך בהמאמר, דמנחת שבת וכן סעודה שלישית דשבת, היא למעלה משתי השבתות (מעלי דשבתא ויומא דשבתא), ועד שלגבי בחינה זו, שתי השבתות הם בשוה.

3) The maamar continues28 that Shabbos Mincha, and likewise the third Shabbos meal, is higher than both Shabbosos (maalei d'Shabsa and yoma d'Shabsa) — to the point that, compared with this level, the two Shabbosos are equal.

וזהו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, דזכור ושמור הם יומא דשבתא ומעלי דשבתא [זכור לדכורא (משפיע) הוא יומא דשבתא, המשכה מלמעלה למטה, ושמור לנוקבא (מקבל) הוא מעלי דשבתא, העלאה מלמטה למעלה], ולגבי גילוי הבחינה דמנחת שבת, המשפיע והמקבל הם בשוה, זכור ושמור בדיבור אחד.

This is "Zachor ('Remember') and Shamor ('Keep') were said in a single utterance":29 Zachor and Shamor are yoma d'Shabsa and maalei d'Shabsa [Zachor is for the masculine30 (the giver) — yoma d'Shabsa, a drawing down from above to below; and Shamor is for the feminine30 (the receiver) — maalei d'Shabsa, an ascent from below to above31]; and in relation to the revelation of the level of Shabbos Mincha, the giver and the receiver are equal — Zachor and Shamor in a single utterance.

ויש לקשר זה עם מה שאומרים במנחת שבת כי מאתך היא מנוחתם, שהמנוחה דשבת (שמתגלית במנחת שבת, רעוא דרעוין) היא מאתך, מאתך ממש.

This can be connected with what we say at Shabbos Mincha, "for their rest is from You": the rest of Shabbos (revealed at Shabbos Mincha, ra'ava d'ra'avin — the will of all wills32) is "from You" — from You Yourself.33

ומנוחה זו היא כוללת גם המנוחה דיומא דשבתא ודמעלי שבתא, זכור ושמור.

And this rest includes the rest of yoma d'Shabsa and of maalei d'Shabsa alike — Zachor and Shamor.

ויש לומר, דענין זכור ושמור בדיבור אחד בעבודת האדם הוא, שקיום המצוות שלו הוא [לא מפני שהורגל כן והרגל נעשה טבע, טבע הגוף ונפש הטבעית, תחתון שבאדם, וגם לא מפני שאוהב את הוי' וחפץ לדבקה בו ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פיקודין שהם רמ"ח אברין דמלכא, דקיום המצוות באופן זה הוא מצד הנשמה (נפש האלקית), עליון שבאדם, אלא שקיום המצוות שלו הוא] מצד המצוה עצמה, מצוה מלשון צוותא וחיבור, שהוא מתאחד ומתחבר עם אוא"ס מצַוה המצוות שלמעלה מהגדר דעליון ותחתון (נשמה וגוף) וכולל שניהם.

It may be said that "Zachor and Shamor in a single utterance," in man's avodah, means that he fulfills the mitzvos [not because he is accustomed to do so, and habit becomes nature34 — the nature of the body and the natural soul, the lower part of man; nor even because he loves G‑d and desires to cleave to Him, and it is impossible truly to cleave to Him except by fulfilling the 248 commandments, which are35 "the 248 limbs of the King"36 — for fulfilling the mitzvos in that way comes from the soul (the G‑dly soul), the higher part of man; rather, he fulfills the mitzvos] because of the mitzvah itself — mitzvah in the sense of tzavta (bonding and connection)37 — so that he becomes one and bonds with the Ohr Ein Sof, the Commander of the mitzvos, who is beyond the bounds of higher and lower (soul and body) and includes both.

וזהו"ע זכור ושמור בדיבור אחד, דכוונת המצוה השייכת לנשמה (זכור) ומעשה המצוה השייכת להגוף (שמור), הם כולא חד.

This is "Zachor and Shamor in a single utterance": the intention of the mitzvah, which belongs to the soul (Zachor), and the deed of the mitzvah, which belongs to the body (Shamor), are entirely one.

ויש לומר, שהמעלה דמנחת שבת על הכפילות (וההתכללות) דשתי השבתות שכל אחת מהם כלולה משתיהן (כנ"ל סעיף ב), היא, דבענין ההתכללות (דלעיל שם), כל אחד מהם הוא ענין לעצמו, אלא שכלול גם מענין השני.

It may be said that the advantage of Shabbos Mincha over the doubling (and mutual inclusion) of the two Shabbosos, each of which includes both (as above, section 2), is this: in that mutual inclusion (described there), each is a matter in its own right, only that it also includes something of the other.

דואהבת את ה' אלקיך הוא מצד הנשמה, אלא שהאהבה דהנשמה נמשכת גם בחלל השמאלי, ועד שמתפשטת גם בכל הכחות והאברים וניכרת גם בחלקו בעולם.

"You shall love the L‑rd your G‑d" comes from the soul, only that the soul's love is also drawn into the left chamber of the heart,38 until it spreads through all one's powers and limbs and is evident in one's portion in the world too.

והענין דמעשה המצוות שייך בעיקר לגוף האדם, אלא שבכדי שקיום המצוה תהי' לשמה הוא ע"י האהבה ויראה.

And the deed of the mitzvos belongs chiefly to a person's body, only that for the fulfillment of the mitzvah to be for its own sake, it comes through love and fear.39

וענין זכור ושמור בדיבור אחד שבמנחת שבת הוא שכוונת המצוה (דהנשמה) ומעשה המצוה (דהגוף) הם כולא חד.

But "Zachor and Shamor in a single utterance" at Shabbos Mincha means that the intention of the mitzvah (of the soul) and the deed of the mitzvah (of the body) are entirely one.

ד) וע"פ הידוע בפירוש כי מאתך היא מנוחתם (שאומרים במנחת שבת), שמנוחתם הבאה מאתך, מאתך ממש, היא המנוחה (דשבת) שבעשי' בפועל (שביתה ממלאכה בגשמיות), שבה כל ישראל שוים, יש לומר, שעד"ז הוא בהענין דקיום המצוה מצד המצוה עצמה, צוותא וחיבור עם אוא"ס מצַוה המצוה, דענין זה מתגלה בעיקר בקיום המצוות בעשי' בפועל, שכל ישראל שוים בזה.

4) According to the well-known explanation40 of "for their rest is from You" (said at Shabbos Mincha) — that their rest which comes "from You," from You Yourself, is the rest (of Shabbos) in actual deed (refraining from physical labor), in which all Jews are equal — it may be said that the same applies to fulfilling the mitzvah because of the mitzvah itself, the bond and connection with the Ohr Ein Sof, the Commander of the mitzvah: this is revealed chiefly in fulfilling the mitzvos in actual deed, in which all Jews are equal.

והענין הוא, דהטעם האמיתי לזה שישראל מקיים מצוה (גם כשאין לו חיות בזה) הוא, מפני שכל אחד מישראל בעצם מהותו הוא רוצה לעשות כל מה שהוא רצון ה'.

The explanation is this: the true reason a Jew fulfills a mitzvah (even when he feels no vitality in it) is that every Jew, in his very essence, wants to do whatever is G‑d's will.41

דרצון זה שמצד עצם הנשמה הוא הסיבה האמיתית לזה שרוצה בגילוי לעשות את המצוה [אלא שברצון הגלוי שלו אינו נרגש שסיבתו הוא הרצון שמצד עצם הנשמה, ולכן נדמה לו שקיום המצוה שלו הוא מפני ההרגל, או בשביל איזו פני'].

This will, which comes from the essence of the soul, is the true reason he consciously wants to do the mitzvah [only that in his conscious will he does not feel that its cause is the will that comes from the essence of the soul, and so it seems to him that he fulfills the mitzvah out of habit, or for some ulterior motive].

ויתירה מזו יש לומר, דגם כשעושה שלא במתכוין (נפלה סלע מידו ומצאה עני), הסיבה האמיתית לזה הוא הרצון דעצם הנשמה לעשות את רצון ה'.

It may be said further that even when he does it unintentionally ("a coin fell from his hand and a poor man found it"42), the true cause is the will of the essence of the soul to do the will of G‑d.43

כי עצם הנשמה היא למעלה מידיעה, ולכן פעולת הרצון דעצם הנשמה על כח המעשה הוא גם כשאינו יודע מזה.

For the essence of the soul is beyond knowledge, and so the will of the essence of the soul acts upon the power of action even when he is unaware of it.

וזהו שהענין דקיום המצוה באופן דצוותא וחיבור עם עצמות אוא"ס מצַוה המצוה מתגלה בעיקר במעשה המצוה, כי הסיבה האמיתית לזה שעושה את המצוה הוא לפי שנתגלה בו הרצון שמצד עצם הנשמה שקשורה עם עצמות אוא"ס.

This is why fulfilling the mitzvah as a bond and connection with Atzmus Ohr Ein Sof, the Commander of the mitzvah, is revealed chiefly in the deed of the mitzvah: the true reason he does the mitzvah is that the will of the essence of the soul — which is bound with Atzmus Ohr Ein Sof — has been revealed in him.

ויש להוסיף, שגם בקיום המצוות באופן זה ישנו הענין דזכור ושמור בדיבור אחד.

It may be added that fulfilling the mitzvos in this way also has the quality of "Zachor and Shamor in a single utterance."

דכיון שהסיבה האמיתית לזה שעושה את המצוה הוא לפי שמתגלה בו הרצון דעצם הנשמה, הרי המצוה שנעשית היא מצוה בשלימות, שיש בה גוף (מעשה המצוה) ונשמה (כוונת המצוה, שמצד הרצון דעצם הנשמה). [אלא שהגוף דהמצוה הוא בגילוי והנשמה דהמצוה היא בהעלם].

Since the true reason he does the mitzvah is that the will of the essence of the soul is revealed in him, the mitzvah he performs is a complete mitzvah, with a body (the deed of the mitzvah44) and a soul (the intention of the mitzvah,44 coming from the will of the essence of the soul). [Only that the body of the mitzvah is revealed, while the soul of the mitzvah is concealed.]

וכיון ששני הענינים [הכוונה והמעשה] הם מצד עצם הנשמה שלמעלה מהתחלקות, לכן הם כולא חד, זכור ושמור בדיבור אחד.

And since both [the intention and the deed] come from the essence of the soul, which is beyond division, they are entirely one — Zachor and Shamor in a single utterance.

ה) וזהו אלה תולדות נח נח, דהטעם לזה שאומר נח נח שתי פעמים גבי תולדות נח, הוא, כי אמיתית הענין דנח נח שתי פעמים הוא, ששני הענינים דנייחא לעליונים ונייחא לתחתונים הם נקודה אחת שכוללת שניהם, וגילוי ענין זה הוא בעיקר בתולדות נח, דתולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים, כנ"ל (סעיף ד) שאמיתית הענין דזכור ושמור בדיבור אחד הוא במעשה המצוות.

5) This is "These are the generations of Noach; Noach": the reason "Noach, Noach" is said twice in connection with the generations of Noach is that the true meaning of "Noach, Noach" twice is that the two matters, rest for the higher beings and rest for the lower beings, are one point that includes both;45 and this is revealed chiefly in the generations of Noach, for "the offspring of the righteous are their good deeds,"46 just as, as explained above (section 4), the true expression of "Zachor and Shamor in a single utterance" is in the deed of the mitzvos.

ויש לומר, דהטעם שענין זה נאמר גבי נח, הוא, כי נח שייך לתשובה [דעבודתו של נח גרמה לאמירת ה' לא אוסיף גו' לא ישבותו], דע"י התשובה הוא גילוי עצם הנשמה.

It may be said that this is said of Noach because Noach is connected with teshuvah [for Noach's avodah brought about G‑d's declaration, "I will no longer… they shall not cease"47], and through teshuvah the essence of the soul is revealed.48

ולכן נאמר בו נח נח שתי פעמים, ענין אחד שכולל שני הענינים דנייחא לעליונים ונייחא לתחתונים.

That is why "Noach, Noach" is said of him twice — one matter that includes both rest for the higher beings and rest for the lower beings.

ויש לקשר זה עם פירוש הידוע בלשון רז"ל תשובה ומעשים טובים, שע"י התשובה נעשים המעשים (מעשה המצוות) מעשים טובים ומאירים, דמעשים הוא גוף המצוה וטובים הוא האור והחיות דהמצוה (כוונת המצוות), וע"י התשובה, שעל ידה הוא גילוי עצם הנשמה, המעשים (דהמצוות) עצמם הם טובים ומאירים, שמאיר בהם בגילוי הכוונה שמצד עצם הנשמה.

This can be connected with the well-known explanation49 of our Sages' phrase50 "teshuvah and good deeds": through teshuvah the deeds (the performance of the mitzvos) become good, luminous deeds.51 "Deeds" is the body of the mitzvah, and "good" is the light and vitality of the mitzvah (the intention of the mitzvos); and through teshuvah, which reveals the essence of the soul, the deeds (of the mitzvos) themselves are good and luminous, as the intention that comes from the essence of the soul shines openly in them.

ו) ויהי רצון, דכיון שנמצאים כעת בסעודה שלישית דשבת ששייכת למנחת שבת, ובפרט שהקריאה בתורה דמנחת שבת זה היא אלה תולדות נח נח, תהי' מנוחה מכל הענינים המבלבלים לעבודת ה', הן בנוגע לעניני הגוף והן בנוגע לעניני הנשמה, וכנ"ל (סעיף ג) שהמנוחה דמנחת שבת כוללת שני הענינים.

6) May it be G‑d's will that, since we are now at the third Shabbos meal, which belongs to Shabbos Mincha — and especially since the Torah reading at this Shabbos Mincha is "These are the generations of Noach; Noach" — there be rest from everything that disturbs the service of G‑d, both in the matters of the body and in the matters of the soul, as explained above (section 3), that the rest of Shabbos Mincha includes both.

וכיון שאת העולם נתן בלבו של האדם, עי"ז תומשך המנוחה גם בכל העולמות, נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים (כנ"ל סעיף א).

And since "He has also set the world in their heart,"52 this rest will thereby be drawn into all the worlds too — rest for the higher beings and rest for the lower beings (as above, section 1).

ויתירה מזו, דכמו שנח ראה עולם חדש (דנוסף לזה שהי' נייחא בכל העולמות, נעשה גם חידוש בעולם), כן נזכה בקרוב ממש לעולם חדש, השמים החדשים והארץ החדשה, ובפרט לאחרי הקריאה בתורה (בשחרית) בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, שעי"ז פועלים שהקב"ה בורא מחדש את השמים ואת הארץ וכל צבאיהם.

More than that: just as Noach saw a new world53 (for besides there being rest in all the worlds, something new also came about in the world), so may we very soon merit a new world — "the new heavens and the new earth"54 — especially after the Torah reading (at Shacharis), "In the beginning G‑d created the heavens and the earth,"55 through which we bring about that the Holy One, blessed be He, creates the heavens and the earth and all their hosts anew.

ובקרוב ממש יהי' בנין בית המקדש השלישי שכנגד יעקב, שבו נכללים גם ביהמ"ק הראשון והשני שכנגד אברהם ויצחק – בדוגמת מנחת שבת וסעודה השלישית דשבת, נחלת יעקב, הכוללת גם שתי השבתות דמעלי שבתא ודיומא דשבתא.

And very soon the third Beis HaMikdash will be built, which corresponds to Yaakov,56 and which includes the first and second Batei Mikdash57 that correspond to Avraham and Yitzchak56 — like Shabbos Mincha and the third Shabbos meal, "the heritage of Yaakov,"58 which includes both Shabbosos, maalei d'Shabsa and yoma d'Shabsa.

ועוד ועיקר, שכל זה יהי' בקרוב ממש, ממש.

And most importantly — may all this be very soon, truly very soon.

Leave Feedback