כד וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר׃
כה וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃
כו וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכׇל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכׇל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם׃
(כו) וְשָׁפְטוּ – "וְדָיְנִין יָת עַמָּא" (אונקלוס).
יְבִיאוּן – "מֵיתַן".
יִשְׁפּוּטוּ הֵם – כְּמוֹ "יִשְׁפּוֹטוּ". וְכֵן (רות ב, ח): "לֹא תַעֲבוּרִי", כְּמוֹ 'לֹא תַעֲבוֹרִי'. וְתַרְגּוּמוֹ: "דָּיְנִין אִנּוּן". מִקְרָאוֹת הָעֶלְיוֹנִים (לעיל פסוק כב) הָיוּ לְשׁוֹן צִוּוּי, לְכָךְ מְתֻרְגָּמִין "וִידִינוּן", "יַיְתוֹן", "יְדִינוּן"; וּמִקְרָאוֹת הַלָּלוּ לְשׁוֹן עֲשִׂיָּה.
כז וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת־חֹתְנ֑וֹ[1] וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל־אַרְצֽוֹ׃
(כז) וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ – לְגַיֵּר בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ.